Диагноз בגידה
אז תגידי, זה כבר כזה רציני ביניכם שאלה רות בן־דוד, בקול אסרטיבי, כמעט תובעני, כשהיא בוחנת את הבחורה הצעירה שישבה מולה מתי החתונה?
אני חושבת שעוד מוקדם, ענתה מיכל בחיוך מאולץ, מנסה לבחור מילים בזהירות כדי לא לפגוע באמא של בן־זוגה. אנחנו רק חודש גרים יחד. כדאי לחכות קצת, באמת להכיר אחד את השנייה, לדעת איך אנחנו מסתדרים ביום־יום… מי יודע, אולי עוד נריב על שטויות?
רות הרימה גבה, אבל לא ויתרה. האמת, מיכל דווקא נראתה לה בחורה טובה, אפילו הרבה יותר מקודמתה של יואב. ענת, היא, היתה בלתי נסבלת וחצופה! מזל שיואב עזב אותה.
ואיך עם עומרי? עברה רות לנושא אחר, אבל המשיכה לבחון את מיכל מכל צד. הילד כבר לא קטן, אבל בכל זאת…
מיכל הרגישה גל חמימות בלב כשראתה את עומרי בעיני רוחה הבן של יואב. היא נזכרה איך חששה בהתחלה: איך יקבל אותה הנער? האם יראה בה איום מישהי שמנסה להחליף את אמא שלו?
הוא מקסים, ענתה בכנות, חיוכה התרכך והפך לאמיתי. בהתחלה באמת פחדתי. חשבתי שעומרי אולי יהיה עוין או, לפחות, מסוייג. אבל הוא פשוט ילד מתוק ונחמד. קיבל אותי מיד.
היא חייכה לעצמה, זוכרת איך פעם חזר מבית־הספר, התלהב מהעוגה הראשונה שהכינה, וקבע שמעכשיו בבית תמיד יהיו דברים טעימים.
האמת, הוסיפה בקריצה, הוא ממש שמח שיש בבית מישהי שאופה ומבשלת יותר טוב מאבא שלו. אפילו מדי פעם ביקש שאלמד אותו מתכונים.
יואב, שישב בשקט והקשיב, הנהן באישור וחיוך קטן עמעום על פניו, כאילו שגם הוא מרוצה מכך שהקשר בין בנו למיכל התהדק כל כך.
והוא עוד לא מבקש אח קטן? שאלה רות ברמיזה לא מעודנת כלל.
יואב הזע פנים למשמע השאלה, וזרק לעבר אמו מבט מלא תוכחה. היה ברור לו שרות תמיד דוחפת לאותם נושאים שלא נעים לאף אחד.
מה יש, מה? ענתה רות ללא היסוס, קולה הפך שמח כמעט כמו אישה שמדברת על כלים בבית. עומרי כל כך אוהב ילדים. משחק עם בני הדודים שלו כל הזמן. ואת, מיכל’לה, רק בת שלושים וחמש עוד תספיקי לגדל זוג ילדים לפחות!
מיכל הרגישה אי־נוחות גואה בה. חששה לדון בנושא הכי אישי וכואב מול אמא של בן־זוגה, במיוחד כשלמעשה הן כמעט לא מכירות. היא הידקה אצבעותיה מתחת לשולחן, מנסה להחזיק על עצמה איפוק.
אני מצטערת, זה לא אפשרי, ענתה לבסוף, שומרת על טון יציב עד כמה שניתן. הרופאים המליצו לי לא ללדת ילדים.
השולחן שקע לשתיקה. רות הרימה גבה, וממנה נמוג החיוך במקומו הופיע מבט קר, כמעט מרוחק.
בעיות של נשים, נכון? אמרה בסוג של רחמנות מתנשאת. אבל אל תתייאשי הרפואה לא מפסיקה להתקדם! דברים שפעם היו בלתי אפשריים, היום פותרים אותם בקלות.
מיכל נשמה עמוק בניסיון לסיים את השיחה, אבל ידעה שכל עוד לא תסביר, רות תתחיל לדמיין כל מיני תיאוריות.
לצערי, לא מדובר בזה. יש לי בעיות קשות בעיניים. קיבלתי את האבחנה בגיל שמונה־עשרה. כבר השלמתי עם זה שאין לי אפשרות להביא ילדים.
רות נראתה מבולבלת מתגובה כזו. ומה קשור עיניים? שאלה בפליאה אמיתית.
מיכל התנשפה. לא רצתה להיכנס לפרטים, אבל לא היתה ברירה:
תשעים אחוז שאאבד את כל הראייה. רופאים אמרו חד־משמעית שההריון מסכן אותי. בשביל מה ילד שאפילו לא אצליח לראות אותו?
היא הבריקה את המשקפיים, מנסה להסביר זה לא סתם גחמה, זו סכנה אמיתית.
רות שתקה, מבטה נהפך קר. כבר לא ניסתה להמשיך בשיחה, רק העיפה לעבר מיכל מבטים של חוסר שביעות רצון מובהק. היה ברור שהיא קיוותה לכלה אחרת בריאה ולפחות עם עתיד של נכדים.
אבל מיכל לא הרגישה אשמה. היא ויואב כבר דיברו על הכול, שקלו את כל האפשרויות. גם על אימוץ, גם על פונדקאות אולי בעתיד. אבל הבריאות שלה לא שוות סיכון.
כשסיימו, אווירת המבוכה התפזרה מעט. רות נפרדה במגע קצר, שכל כולו בגדר מחווה מתבקשת, ללא טיפת חום. יואב ומיכל יצאו לרחוב, לוקחים נשימה עמוקה בלילה הקסום של תל אביב. הם לא אמרו מילה אבל הבינו שהפגישה עם אמא לא היתה בדיוק ייצוגית. אך ברגע הזה, ההחלטה שלהם להישאר יחד נשארה יציבה, לא משנה מה יחשבו אחרים.
*************************
שלושה חודשים אחרי.
מיכל הרגישה שמשהו בגוף שלה מוזר. לא ייחסה לזה משמעות אולי העבודה, אולי שפעת. אבל העייפות והשינויים לא עברו. כל בוקר בחילה, מריחה כל ריח פי עשר, החולשה לא עוזבת.
בתחילה ניסתה להתמודד בעצמה קנתה תרופות ללא מרשם, שתתה יותר מים, הלכה לישון מוקדם. לא עזר. בעבודה בקושי הצליחה להתרכז, בערב נפלה למיטה מותשת.
יום אחד דיברה עם אמא שלה, ומבלי לשים לב שיתפה אותה בתחושות, בקול עייף.
מיכל, שאלה אמא בעדינות אחרי שתיקה קצרה את בטוחה שאת לא בהריון?
בהריון? ממש לא, ענתה מיכל בפליאה. אני תמיד לוקחת את הכדורים כמו שצריך, אין שום פספוס.
בכל זאת, השיבה אמא בתקיפות רכה אולי תקני בדיקה, סתם להרגיע? עדיף לדעת מה קורה באמת.
מיכל כמעט התווכחה, אבל משהו בקול האמא שכנע אותה לבדוק.
בסדר, אמא. אני אקנה עכשיו בדיקה, אמרה, לבשה מהר ג’קט וירדה לבית המרקחת ליד הבית.
במדפים ירוקים למדה שיש אינספור בדיקות. היא בחרה שתיים, בינוניות במחיר, שילמה בכרטיס אשראי בשקלים, והלכה מהר הביתה.
בבית עמדה דקות ארוכות במבואה עד שידיה הפסיקו לרעוד. עשתה בדיוק לפי ההוראות וחיכתה בדריכות.
הדקות נמתחו. שתי הפסים הופיעו חדות וברורות. גם בשנייה!
לא הגיוני… לחשה. הרי עשיתי הכול לפי הספר…
פתאום צלצול חזק בדלת. מיכל נבהלה. זו היתה בדוק עומרי שחזר מהחוג שוב שכח את המפתח.
היא זרקה מהר את הבדיקות לפח, סידרה את השיער ופתחה.
שוב שכחת מפתח? חייכה אליו.
כן… עומרי אמר, מתנצל.
היא עזבה הכול ורצה להכין ארוחת ערב למתבגר הרעב עדיין לא יודעת שמבחן ההריון אחד נפל מהרשלנות לרצפה…
*****************
יואב, אני נוסעת לשבוע לאמא שלי. היא חולה, הודיעה מיכל בערב, ממעטת להביט בו. השקר הזה היה כבד עליה, אבל היא לא יכלה לספר את האמת עכשיו אין סיכון בריאותי כזה שראוי לקחת.
יואב עזב מיד את הלפטופ שלו והביט בה בדאגה אמיתית.
רוצה עזרה? אולי להביא תרופות, להסיע אותך? אמא שלך לבד…
חיוך קלוב מלא אשמה התנוסס על פניה. הדאגה שלו רק הקשתה עליה.
הכול מסודר, תודה, ניסתה להישאר רגועה. אם אצטרך משהו, אפנה אליך.
ארזה בשקט תיק קטן, זרקה בפנים סוודר, ג’ינס, חולצה וסידרה בראשה את המסלול: להגיע, לברר את המצב, לחזור. את יואב תפגוש שוב אחרי הכול, לדבר בגילוי לב.
למחרת כבר הגיעה לקליניקה פרטית ברמת גן. קבעה בזימון מהיר באינטרנט, בחרה רופאה עם המלצות הכול דיסקרטי. הבדיקה, האולטרסאונד, בדיקות דם. האבחנה לא איחרה להגיע.
את בהריון בשבוע חמישי־שישי, קבעה הרופאה ברכות.
מיכל שתקה. בלב קיוותה שמדובר בטעות, משוב, בלבול בין שמות. הכל היה ברור.
אבל לקחתי גלולות כל הזמן! איך ייתכן? שאלה בלב נסער, משהו מתפורר בתוכה.
ייתכן, ענתה הרופאה, לפעמים הגלולות פחות יעילות, כשלוקחים תרופות אחרות יחד, או יש בעיות ספיגה. זה קורה, לא הרבה, אבל קורה.
היא הביטה במיכל ומוסיפה: אני מניחה שאת לא מתכוונת להמשיך את ההריון.
הסיכון לעיוורון תשע מתוך עשר את חושבת שאקח את הסיכון?
הרופאה הנהנה בהבנה ראתה את כל המסמכים, הבינה את המורכבות.
אני אתן הפניה לבדיקות נוספות, אמרה. מחר תבואי עם התשובות ונחליט יחד. אם יש שאלות, תתקשרי.
מיכל יצאה, לקחה נשימה עמוקה במסדרון הקליניקה. מחר פרק חדש והחלטה קשה…
**********************
מיכל! קולו של יואב בקו היה נלהב, חי, משהו בזה הדאיג אותה.
על מה אתה מדבר? היא שאלה, בקור מוזער, חוששת פתאום.
על זה שאת בהריון! הכריז, גאה, כאילו הוא רואה עתיד מתגשם מולם.
ממה הבנת? ניסתה להישאר יציבה.
מצאתי בדיקה עם שתי פסים זרוקה בפינה. כבר קבעתי עבורך תור אצל רופאה. הולכים יחד, רוצה להיות איתך.
מיכל עצרה, מנסה לנשום, למצוא מילים להוריד אותו לקרקע בלי לשבור אותו.
אני מציעה לא למהר לשמוח. כנראה טעות. אתה יודע שאני מדייקת עם הכדורים אף פעם לא שכחתי. אי־אפשר בכלל לשקול את זה.
שתיקה קצרה בקו. ואז, בגמגום מתנצל:
טוב, אממ… אמא שלי באה והתעקשה אמרה שהאבחנה לא נוראית, הרבה נשים עוברות הריון גם במצבים כאלה. היא נתנה דוגמאות, סיפרה על רפואה מתקדמת… ואני, האמת… השתכנעתי.
מיכל שתקה, הרגישה בוערת מבפנים.
מה בדיוק עשית?
שקט, ואז יואב, ובקול אשם:
שפכתי בטעות את הכדורים שלך… ואז, אמרתי, אולי זה סימן. קניתי קופסה חדשה, ושמתי שם ויטמינים במקומם.
מיכל קפאה. היא הסבירה מאות פעמים למה כל כדור קריטי, מה צפוי קורה בפספוס, למה מדובר בסיכון חיים.
אתה עזת להחליף לי תרופות? שמעת לאמא שלך?! עכשיו כבר רעדה מבפנים.
רציתי שיהיה לנו ילד. חשבתי שנצליח להתגבר יחד, מלמל.
ואני בכלל לא נשאלתי? שאלה קשה בקול קר, מתאמצת שלא להתפרק.
חשבתי שזה הכי טוב לכולנו… לחש.
נדבר ביום חמישי בצהריים, ליד כיכר הבימה. תבוא, ניתקה.
מיכל היתה בסערה. כל מה שאמרה, כל מה שחשבה… הכול נמחק מול פרץ חוסר אחריות.
ביום חמישי חיכה יואב עם זר שושנים לבנות האהובות עליה ליד הפסל. חיכה מראש. עיניו נצצו בתקווה אולי תמחול, אולי תסלח, אולי יתחיל מחדש.
מיכל הגיעה בזמן, מלווה באחיה, רועי. פניה סגורות וקרות. יואב הושיט פרחים סירבה להתייחס. הוציאה נייר ומסרה לו.
מה זה?
המסמכים שמוכיחים שהריון הזה לא יהיה. ידעת על המחלה שלי, ובכל זאת סיפקת את עצמך וניסית בכוח לא גלי רגישות ולא כבוד. אני אוספת את החפציםמחר, עם אחי. עדיף שתהיה בבית.
יואב ניסה ללכת אחריה, אך רועי סגר לפניו עם כתפיים רחבות עכשיו אתה מחוץ לסיפור.
את סתם מגזימה, ניסה יואב להצטדק, מטיח דברים באוויר התייעצתי עם רופאים! אמרו שהסיכוי נמוך, שזה בסדר לנסות. את סתם מוצאת תירוצים.
מיכל הסתכלה בו ישירות:
הלכת לבד לרופא, בלעדי? בכלל הבנת מה ההשלכות? חקרת עובדות או שמעת בדיוק מה שרצית לשמוע?
יואב שתק. עיניו רטטו.
אתה בגדת באמון שלי, לא רק בבריאות. לקח לי שנים להבין שאין פתרון, קיבלתי את זה, ואתה ויטמינים! עוד תגיד תודה שלא קרה כלום חמור מזה.
שותקת, פנתה ללכת. רועי לצידה, מלווה, דומם כמו פסל.
יואב נותר ליד כיכר הבימה, בזר בידיים ריקות, כשהבין שכל שאיבד לא היה רק ילד שלא נולד, אלא גם את האישה שאהב פעם.
רק דבר אחד הדהד בראשו: ואם בכל זאת היא צודקת…? אבל כבר היה מאוחר מדי.
