חמותי נעלמה לשלושה ימים. חזרה עם מסמכים שהפכו את המשפחה שלנו
עברו כבר כל כך הרבה שנים מאז אותם ימים, ולמרות שבע שבעות השנים שבהן גרתי עם חמותי, שושנה ישראלי, מעולם לא הצלחתי לפענח לגמרי את האישה הזו. במיוחד כשנעלמה ללא שום אזהרה, לא התקשרה, השאירה רק פתק בן חמש מילים. אז באמת חשבתי שלעולם לא אכיר אותה עד הסוף.
הפתק חיכה לי על שולחן המטבח, ביום רביעי בבוקר, מונח מתחת למלחייה. דף מרובע, תלוש ממחברת, בכתב ידה הישר והמדויק של שושנה כמו הטון שלה, בלי קישוטים, בלי נטייה לצד. חמש מילים: “נסעתי. אל תדאגו. אחזור.” לא היה תאריך, לא יעד, לא הסבר. רק פשטות.
דביר, בעלי, כבר יצא לעבודה. עמדתי שם בחלוק, מחזיקה את הפתק בשתי אצבעות, ורק שאלה אחת הסתובבה בראשי: מה מסתתר מאחור?
עברנו לגור עם שושנה אחרי חתונתנו, כי דביר אמר “הדירה גדולה, אמא לבד, למה שנשכור דירה?”. הסכמתי, מתוך אהבתי אליו, מתוך רצון להאמין שעם הזמן נתרגל, כל אחת וההרגלים שלה. “עוד חצי שנה, שנה נתקרב,” כך חשבתי לעצמי.
אבל גם אחרי שבע שנים, נותרה בינינו מחיצה, אדיבות חרישית שאי אפשר היה לחדור. חלקנו יומיום: ארוחות בוקר, מקרר שברור לכולו שלשושנה יש מדף שמאלי, כלים ומגבות (רק על הקרס האמצעי, כמובן), טלוויזיה שדלקה רק בזמן חדשות. כללי הבית, למדתי, לא הייתה צריכה להיכתב, רק קיבלו תוקף בדרך שבה חייתה אותם.
אחרי פטירתו הפתאומית של יצחק, בעלה, לפני ארבע שנים, ראיתי אותה בוכה פעם אחת, בגבה אל כולם, בפינה של בית הכנסת. אחרי אותו רגע, שבה לפניה הרגילים והמשיכה בשגרה, מחליפה כורסה בספריה, כאילו כלום לא קרה. לא הבנתי אף פעם איך עשתה את זה.
דביר היה נסוג בעצמו, אך מידי פעם לחש לפני השינה “מתגעגע אליו”, או החזיק לי את היד. שושנה, לעומתו, הייתה שותקת תמיד.
בחדר שלה, שבקצה המסדרון, היה שידה נעולה. לפני חמש שנים, במקרה נכנסתי חשבתי שהיא לא בבית. היא דווקא הייתה, סגרה בשקט את השידה והביטה בי בעיניים שלוות. לא אמרה מילה. התנצלתי ויצאתי, חושבת שוב ושוב: אולי מסמכים, תרופות, מכתבים ישנים. אנשים שומרים כל מיני דברים. רק שהמהירות והשלווה שבה סגרה את המגירה, לא נתנה לי מנוחה.
עוד עניין שיחות הטלפון. מעולם לא ענתה בחדר הסלון. תמיד סגרה דלת. לפעמים שמעתי את קולה נכנס וחוזר, מושפל. לא הבנתי על מה.
פעם אחת, עוזרת לה לתלות וילון, ראיתי מדף עם תמונה: בניין אדום עם מרפסת ברזל, עץ צעיר בכניסה. תל אביב או ירושלים זה לא היה. תמונה ישנה, דהויה, לא שייכת למקום הזה. לא שאלתי שמעתי.
ביום רביעי, אחרי שהבנתי מה כתוב בפתק, התקשרתי מיד. לא ענתה. שלחתי הודעה בוואטסאפ: “שושנה, הכול בסדר?” הודעה שלא קיבלה אף תגובה.
התקשרתי לדביר למשרד. בשלוותו הרגילה אמר, “אמא תמיד עושה מה שהיא רואה לנכון. תחזור, תספר.” העברתי את היום בעבודה, מתקשה להירגע.
אפילו הקולגות הרגישו, נועה מהמרפאה מזגה לעצמה קפה ואמרה ברוך, “חמותות, אה? לא פשוט.” לא סיפרתי למה אצלי זה אחר.
כשדביר חזר הביתה בערב, הבחנתי עד כמה שהוא מורגל: ישב, הביט בכיסא שליד השולחן שאמא שלו הייתה יושבת בו מאז שמת אבא שלו, אמר בשקט “מעניין לאן הלכה.” לא נראה מודאג או כועס, נע סביב ומסמן באצבע על השולחן, כמו תמיד.
שאלתי אם היא פעם נעלמה פתאום בעבר. נזכר: פעם אחת, לפני שמונה שנים, נסעה לשלושה ימים לבקר חברה ברמת גן. חזרה, הביאה לו עוגיות סומסום. שום דבר דרמטי.
באישון לילה לא ישנתי, מחשבות התרוצצו: האם חולה ולא רוצה להדאיג? אולי קרה משהו דחוף למישהו מעבר או פגש משהו לא צפוי. אבל זו שושנה; אילו רצתה להדאיג או להעלים דבר, הייתה דואגת להודיע.
בימים הבאים כתבתי לה שוב, קיבלתי רק “נמסר”. עברו שלושה ימים. דביר רקע ברגל לכיסא: “משונה שאמא לא עונה.” הצעתי למשטרה הוא השתומם, התלבט, אך הסכים, “נחכה לערב.”
לאחר שעות חוסר שקט, נכנסתי אל החדר שלה. מיטה מסודרת, שולחן כתיבה ריק מניירות, המגירה עדיין נעולה. נעמדתי מול מדף עם התמונה. בניין ישן, עץ קטן מלפנים. למה שמרה על התמונה עשרים ושמונה שנים? מה קשר אלינו?
בערב, חזרתי למטבח לשתות תה. פתאום, דלת הבית נפתחת עקב של מנעול, קולות המפתחות:
“זו אני,” נשמע קולה.
קפצתי ממקומי. דביר כבר הגיע מהחדר. שושנה עמדה, לבושה במעיל של סופה, תיק קטן על הכתף, קלסר עבה וכהה בידיה הגדולות. עייפה, אך עיניה רגועות.
“אני חזרתי,” אמרה בפשטות.
מהרה החבאתי התרגשות, מזגת לה תה וישבנו, שלושתנו, סביב השולחן. היא הניחה את הקלסר, חיממה את כפותיה על הכוס.
שתיקה. ואז נשברתי:
“שושנה, התקשרנו עוד ועוד,” מלמלתי.
“ידעתי,” ענתה, רגועה.
“למה לא ענית?”
“לא יכולתי להסביר בטלפון. רציתי לספר כאן.” עצרה, הביט בקלסר. “נסעתי לחולון.”
דביר אחז ראש. שתקתי, חיכיתי להסבר.
“לפני הרבה שנים, אמא שלי השאירה לי דירת שני חדרים, אחרי שנפטרה. היו אי-סדרים, מישהו מהוועד קומבינות, רשם הדירה בלי אישור חתימתה. נאבקתי להשיב, נשבעתי שלא תעלה לזרים, אבל אמרו לי שהכול אבוד.”
דביר לחש “זה רמאות.”
“כן. אבל אי אפשר היה להוכיח, לא בזמנו. לפני שמונה שנים פגשתי עורך דין טוב. הוא המליץ לחדש את המאבק, אמר שיש תקווה.”
פתחה את הקלסר, הוציאה מסמכים, פרשה על השולחן. פסק דין, אישור נוטריון, שטר רשום.
ובקצה ערמה מעטפה. לבנה, חלקה, בכתב ידה נכתב “לדביר ולנועה”. מיד זיהיתי את הכתב אותו כמו בברכות יום ההולדת על הקיר. ידו של יצחק.
“מה זה?” שאל דביר.
“האב שלך כתב, ימים לפני שנפטר. ביקש שאתן כשכל הסיפור ייגמר.”
דביר פתח את המעטפה, שלף דפים ישנים, הקריא בקול שקט וכבד:
“שושנה ודביר,
אם אתם מחזיקים בזה סימן שהצלחת, שושנה. תמיד האמנתי בך. כמה שנים נאבקת בדממה, לא אמרת לנו דבר, ככה את. אל תכעסו, ככה היא.”
דיבר גם אליי. “נועה, כשהגעת, ידעתי שתחזיקי מעמד. לא התאכזבנו ממך אף פעם, למרות שלא ידענו להגיד את זה. תשמרי על אמא.”
כשגמר דביר להקריא, נשמנו שנינו עמוק. שושנה לא מחתה דמעה, רק ישבה בשקט, כאילו קבלה עליה משא כבד.
הדירה נרשמה על שנינו, דביר ואני. קומה רביעית, חולון, במצב טוב, עץ קטן בכניסה, אותו מהתמונה שעמדה כל השנים על מדף בחדרה. “זה הבית של אמא שלי,” אמרה, לא בפירוט. אחר־כך עברנו לדבר ברוגע על שיפוץ, על הסביבה, על העתיד.
לא זקוקה היינו למילים. ידעה להביע אהבה בעקיפין במאבקה, בהמתנה בסבלנות, ובהעברת המעטפה ברגע המדויק.
רק באותו ערב, כשלקחה בידה הגדולה והחזקה את כף ידי, לחצה, פעם אחת, והניחה, נפל לי האסימון. שבע שנים ישבתי לידה ולא העזתי לשאול, והיא פשוט ידעה לאהוב בדרך שלה.
ומאז בכל פעם שאני מסתכלת על התמונה הישנה, נזכרת בשיעור: אפשר לחיות ליד מישהו שנים בלי להכירו באמת, עד שמגיעה השעה לקרב מרחקים. אולי שושנה לא תגיד לי מעולם “אני אוהבת אותך,” אבל אני יודעת איך זה מרגיש.
