נעדרה תמר הבנים הגיעו מהעיר למושב כדי להשתתף בשבעה.
לפחות עכשיו הגיעו, לחששו השכנים. ליוו את האם בדרכה האחרונה.
השבעה הסתיימה והבנים כבר התחילו לארוז, מוכנים לחזור לעיר עם משפחותיהם. פתאום נכנסה הביתה דודה אילנה, אחותה של תמר.
דודה אילנה, אנחנו צריכים לצאת, פתח הבן הבכור. צריך לנעול את הבית. גם את כבר צריכה להתכונן ליציאה.
מה פתאום יציאה?! הופתעה אחות האם. אני בבית! אין לי לאן ללכת.
כולם הביטו באילנה בפליאה.
נעמה ועידו התחתנו ועברו לגור עם אימו של עידו.
החתונה הייתה צנועה. החליטו לשמור את הכסף שחסכו למטרה אחרת, לא מיד לדירה.
עד הקיץ גרו בנפרד עידו עם אמו, ונהמה במעונות. בבית שלה היא לא גרה, אמה לא ממש תפקדה.
את אביה בקושי הכירה.
אמו של עידו החליטה לאפשר להם קצת פרטיות. לקחה חופשה ונסעה לאחותה תמר במושב.
היא אהבה לנוח שם. אחותה הייתה לבדה בעלה הלך לעולמו, ושני בניה ביקרו לעיתים רחוקות, בקושי התקשרו.
לפחות שישאלו אם אמא צריכה עזרה אך הם היו עסוקים בעצמם.
תמר נעלבה. הרי אפשר לפחות להתקשר לאמא?
אבל לבקש עזרה? את זה היא לא עשתה אף פעם. מה שלא תעשה לבד, תבקש משכן, לפעמים עידו ואמו באו לבקר.
עידו היה ידיים טובות. לעיתים היה מגיע עם אמא שלו, עכשיו התחתן אולי גם אותו תשכח כמו בניה. הללו אפילו לא מביאים את הנשים שלהם לבקר. רק בחתונה ראתה אותן. ומהנכדים, עדיין אין. אומרים מוקדם.
אילנה, הגעת! אחותי! שמחה תמר.
היה להן נעים יחד. תמיד הרגישו אחת ליד השנייה עד שאילנה עזבה לעיר ונישאה שם, ותמר נשארה במושב. שתיהן התאלמנו באותה שנה ולא נישאו שוב.
תשמרי על הבית בינתיים, לי יש חופשה רק בעוד שבוע. למה עידו לא הגיע? שיבואו למושב עם הכלה הצעירה. או שנסעו לירח דבש באילת?
לא, הם חוסכים כסף. הייתה חתונה קטנה, נרשמו ברבנות וזהו. לנהמה בקושי יש בית אמא אחת, וגם היא לא מסתדרת. היא עברה לבד, לא רצתה להישאר איתה. חבל עליה, ילדה טובה.
ולמה לא לקחת אותם לכאן?
עזבתי שיתרגלו זה לזו, אני לא אפריע. שיחיו חודש לבד. פחדתי שלא יתחתן לעולם בן שלושים כבר. תודה לאל שהתחתן. שיחיה באושר.
הם כבר רגילים זה לזו בלעדיך. לשם מה ירח דבש בעיר? שיבואו לכאן, שתכירי את הכלה. תתקשרי. יש פה מקום לכולם. ואם לא יסתדרו, יחזרו לעיר.
כעבור יום הגיעו עידו ונהמה. הדודה שמחה מאוד. את בניה? לא רואה כבר.
איזה אושר! הבנים שלי לא מגיעים כלל, לא משנה כמה אזמין. להם יש “עניינים” נאנחה תמר.
נהמה מאוד אהבה את הכפר. הזכירה לה את הביקורים אצל סבתה בילדותה. כשהלכה סבתה הייתה אז בת חמש-עשרה, ונאלצה לפרנס את עצמה
תמר המשיכה לעבוד. אילנה בעיקר נחה ובישלה לכולם. עידו תקן את הגדר ליד הסככה וחידש את הגג של המחסן. ונהמה כל היום עבדה בערוגות הגינה.
עזבי את הגינה, נהמה, תכף מתחילה לי החופשה אני אטפל בה. תנוחו קצת.
לא קשה לי. בילדותי תמיד עבדתי אצל סבתא באדמה. אני אוהבת את זה, ואת תנוחי כשיהיה לך חופש.
החופשה עברה מהר. האורחים חזרו העירה, ותמר נשארה לבדה. הכול היה מוכן, אבל נהיה לה בודד. בערבים ממש התגעגעה. התקשרה לבנה הבכור.
מה קרה?
לא קרה כלום. רק רציתי לדעת מה שלומכם. אולי תבואו לבקר?
לא, אין זמן. תנסי את הצעיר, אולי הוא לא נוסע לחיפה לים.
גם לצעיר התקשרה אותו סיפור. נוסע לים, לא רוצה לבוא לאמא אפילו לכמה ימים. לא נורא. עידו הבטיח שיגע לעזור
עברו שנים. עידו ונהמה קנו דירה משלהם. לא שכחו את הדודה, באו לבקר, עזרו בעבודות הבית. הביאו את ילדיהם. לפעמים עידו והשניים בילו את החופש הגדול עם שתי הסבתות תמר ואילנה, שכבר יצאו לפנסיה.
לתמר לא היו נכדים משלה. לבן הצעיר בן, אבל לא ביולוגי לקח אישה עם ילד. הבכור תמיד היה עסוק, הקריירה קודמת, וכשכבר רצה, היה מאוחר מדי. כאלה הם. אפילו לבקר לאמא אין להם זמן, לא כל שכן ילדים. פעם בשלוש-ארבע שנים יבואו, ותתנחמי אמא, לא שכחנו אותך!
טוב שעידו ונהמה כאן, וטוב שיש אחות.
כך חיו, עד שתמר נחלשה. עשו לה טיפולים, אבל נדרשו עוד כספים. התקשרה לבן הצעיר, הסבירה הכול.
אמא, לא היית כל החיים בספא, לא צריך להתחיל עכשיו! קחי כוח מהבית ותבריאי.
את השהות בספא עידו ונהמה מימנו.
שלחו את שתי האחיות שתבלה גם אילנה, יהיה לה יותר שמח בצוותא.
ארבע שנים לאחר מכן, תמר איננה. הבנים באו למושב לשבעה.
לפחות עכשיו באו, לחששו השכנים. ליוו אותה.
כבר היו בדרך לעיר, הבנים עם המשפחות, בעוד דודה אילנה נשארה בבית עם משפחתו של עידו.
דודה אילנה, אהאנחנו מתארגנים לצאת, פתח הבן הבכור. צריך לנעול. גם אתם תכינו את עצמכם.
מה פתאום לעזוב? הופתעה אילנה. זה הבית שלי! כאן אני גרה.
כולם הביטו עליה בתמיהה.
הבית הזה היה של אמא! אמר הבן הצעיר. כעת הוא שלנו. נמכור אותו. קחו מה שתרצו אגרטל, סט כוסות נזרוק הכול בכל מקרה.
אתם, קחו משהו לזכר אמא את הבית אחותכם נתנה לי כשנחלשה. מיד שחזרה מהספא.
מה? ניחנו? היא נתנה? אבל הרי אנחנו הבנים!
הזכרתם עכשיו שאתם בנים? איפה הייתם כשאמא נזקקה לכם? אפילו לבקר לא באתם! בנים
הבנים נסעו. כבר לא ניסו להסביר. עכשיו אין להם לאן לבוא, ואם רוצים להתקשר אין כבר אל מי
אילנה עברה לבית אחותה. את הדירה שלה משכירה, עוזרת למשפחת בנה. והם באים, עוזרים. משפחה חמה ואוהבת, רק את תמר חסר
אבל היא תמיד עם כולם. בלב, בזיכרון.
