שרית, הרי היא עם תוספת! מה, את בסדר עם זה? רינה נשענה על הגדר, חיוך מעוקל על שפתיה, לא מסירה עין מהשכנה שלה. לא יכולת למצוא מישהי אחרת? את לא עקום ולא עיוור, חתן נהדר כזה, ויש בנות בשפע אצלנו, ובכל זאת, דווקא לה בחרת?!
שרית נשמה עמוק. לעצמה לא רצתה להודות שהבחירה של הבן לא קלה לה. לשמוע את זה מידי רינה, חברתה-יריבתה מהילדות ועד עכשיו, היה קשה פי שניים.
בשבילנו הילדים זה שמחה, רינה, את מבינה? מה רע בה? צעירה, נאה, לא מתווכחת להכעיס ואשת מידות, זה אני יודעת. ומה אם יש לה ילד? איפה הבעיה פה? את הילד הזה היא ילדה מהנישואים, לא מהרחוב, לא סתם. והיא אלמנה, צעירה. כולנו תחת שמיים שווים. נגדל אותו, ונקבל עוד נכד, ב”ה. אז תשתקי כבר וחסכי עלי את הדיבורים הרעים!
שרית הידקה שפתיים והבריחה את החתול של רינה שצעד על הגדר לכיוונה.
התרגל אלי! כבר גנב לי שלושה אפרוחים, רינה שלך. תשמרי עליו, או שאשחרר עליו את כלב גאבריאל, ואז אל תתלונני.
אוי, הפחדת אותי! רינה דחפה ברגל את החתול השמן מנומר שלה. הוא עוד ירדוף אותך! אני אסגור אותו בבית. גם לי גנב אפרוחים בשנה שעברה, אבל הוא תופס עכברים נהדר, אז השארתי. לאן ילכו כל האינסטינקטים שלו?
שיישאר בבית עם כל האינסטינקטים!
שרית, שכחתי! הצנצנות! הריבה בטח כבר מוכנה.
את מדברת פה, ובינתיים מי שצריך מבשל שם?
נטע, הגיעה אתמול לעזור עם הגינה.
אבל היא הרי בשבועות אחרונים של הריון.
כולם בגינה, והיא במסירות אוספת ריבות. לא כלה, אלא זהב טהור.
אז למה את מדברת עליה טוב מאחורי גבה, ובפניה דוחקת?
שיהיה איזון! חייכה רינה שוב. כשאת תהיי חמות, תלמדי ממני. תהיי רכה יעלו לך על הראש.
נסתדר! נפנפה שרית בידה. צריכה את הצנצנות שלך או לא? אין לי זמן לקשקושים, ויש עבודה.
אחרי שרינה עזבה, שרית חזרה למטבח, אם. מחר יגיע הבן עם כלתו להכיר. כלתו… שרית עצרה את הלישה, נשענה על השולחן, ובחוץ השמש תלויה נמוכה. מה יהיה…
את שירה היא לא הכירה. שמעה עליה, ראתה מרחוק כמה פעמים כשנסעה לבקר את אחותה ברמת השרון השכנה. לא בלטה, בלונדינית, עיניים גדולות, גבוהה כמו אורן שלה. לא בחורה בדיוק, אשה צעירה. כבר הייתה נשואה, ויש לה ילד, דני בן שלוש בערך עכשיו. הגורל לא פנק את שירה. את הוריה איבדה בילדות, סבתה וסבה גידלו וטיפחו, חיתנו אותה, והנה לא הספיקה השמחה בבנה, ובעלה נהרג בתאונת דרכים. נשארה שירה אלמנה עם אל ילד קטן. מי לא ירחם? רק ששרית העדיפה לרחם מרחוק. הלב שלה דאג מדי לאורן. מאז שאיבדה את בעלה, אורן היה העוגן היחיד שלה, לפרנס ולעודד. היא רצתה עבורו אישה ובית, והוא חיכה, תמיד אמר שמחכה לאהבה גדולה. ופתאום שירה. אז שרית נסעה מיד לאחותה אילנה. לברר.
מה פניקה, שרית? כמו תרנגולת.
מי זו בכלל? הביא, ומה עכשיו?
הוא יביא, לא לאורך זמן.
איך זה? שרית השתוממה.
מה, אורן לא אמר? הורשתי לו את הבית של סבא. אי אפשר לגור שם עכשיו, אבל מגרש יפה. יבנו בית.
כל המחשבות התרוצצו: הוא יעבור, ואני, אמא שלו? בסך הכל נסיעה קצרה ברכב, אוטובוס כל חצי שעה. אבל זה לא אותו דבר לא יהיה ערב שיחזור לעזור בחצר, יחיה בבית משלו, אני כבר אורחת. רק בחגים.
אז את בוכה? לא שמחה? אילנה ריככה את קולה, התיישבה ליד שרית. צריך לשחרר. הגיע זמנו כבר.
את צודקת. רק… אני פוחדת. ואם לא יצליח להם? ואם הילד…?
אני אומרת לך: יש בנות מספיק פה, אבל אף אחת לא כמו שירה.
וזה מה שמפחיד אותי. היא מדי מושלמת.
אי אפשר לרצות אותך! התעצבנה אילנה. הייתה רעה היית שמחה? העיקר זה לשמח את הבן, ואל תעשי טעות שתהרוס הכול.
איזו טעות? שרית נחנקה.
אם לא תקבלי אותה תאבדי את אורן. ראיתי איך הוא מסתכל עליה. אהבה שם.
שרית חזרה לביתה, הקשר בגרון כואב. היא ניסתה לישון בלילה, ללא הצלחה. אם היה כאן יוני בעלה, היה חכם ומרגיע.
בבוקר, שירה הגיעה עם אורן וילדה. שרית ראתה אותה כפי שהיא רזה, חיוורת, למרות שהילד שמן וחמוד. ליבּה של שרית התרכך מעט, גוש הדאגה קצת נדחק. דני הגיח מידי אמו, רץ. הכל כלב קשור לא נובח, חתול מזדנב בזנב. דני כמעט תפס את החתול לפני שרית הספיקה להתערב.
לאן הוא הלך, החתול? הילד שאל בפליאה.
איזה חתול? אין לי חתול, ילד, איפה ראית? ענתה, ואז נזכרה שמדובר בשכנה.
רצו שניהם משם עד ללול האפרוחים החתול שם. שרית שלפה נעל בית וזרקה לעברו.
הנער צחק, שרית שמה לב, טוב לב של ילד. ליטף ולא העז להרים את האפרוח.
שרית הנהנה לשלום לאורן, חייכה אל שירה: ילד נהדר יש לך, שירוש! חכם ואוהב אוכל, חלום של סבתא.
שירה נרגעה, שרית הרגישה את הגוש נמס. פחד נשאר, אבל אפשר לנשום.
אורן התלוצץ, שירה שתקה. שרית ניצלה רגע שבנה יצא: למה את שותקת?
מה נגיד… אמרתי לאורן שרוצה חתונה קטנה, רק רישום ברבנות ושקט.
והוא? לא מסכים?
הוא אומר שכל המשפחה מחכה, אי אפשר לאכזב.
יש אמת בזה, אבל תביעי גם את עצמך. למה לא רוצה חתונה?
שירה הרימה עיניים אפורות ישירות לשרית.
אני פוחדת. אושר אוהב שקט. כבר פעם התחתנתי בשמחה. לא נגמר טוב…
אל תחשבי ככה. אם בעלך ז”ל אהב אותך, ישמח שתמצאי שוב אושר. הגורל נותן ולקח, צריך לקבל.
פחדתי…
ממה?
שאשפטו אותי.
על מה?
שאני מתחתנת, ועוד עם מישהו כמו אורן. הוא יכול כל אחת לבחור. ואני זכיתי…
דני נע באי נוחות, שרית הרימה אותו על ברכיה.
מי אני אהיה לך, דני? עיניים אפורות כמו לאמא.
עכשיו אני סבתא שלך, דני. תקרא לי סבתא שרית.
טוב, סבתא!
החתונה התקיימה כפי שאורן רצה המשפחות דיברו, שרית בצד שקטה, איש לא העז להעיר בפניה.
השנה עברה. שירה בזוגיות עם אורן בבית שיש בה חום, שרית כמעט לא זכרה את החשש מלפני שנה. ראתה איך שירה דואגת לבן שלה, ונרגעה, אם כי עדיין צצו לעיתים תלונות קטנות, אך שירה ידעה להוריד את כל הרוחות בעדינותה. לא התנגדה, לא בכעס ידעה להרגיע.
למה כל הזמן שותקת, שירוש? תני דרור לדמעות, דברי עם אורן! רינה סילקה את הפרה לשער.
אז נריב כולנו, חמות וחתן מה נתן בזה? יצא לך רק ריב לשכנים! שירה סובבה ראש בעוקצנות.
את גאה מדי, שירה. זה לא טוב לחיים.
טוב לי לנהל את חיי בעצמי, להקשיב לאחרים פחות חתכה שירה ונכנסה פנימה.
רינה נחרה, ושלחה את הרכילות החדשה לשכונה.
הבית שאורן החל לבנות היה מוכן תוך שנה, הם עברו לדירה החדשה. הזמן טס, טרדות וטיפול, עד שיום אחד שירה הרגישה לא טוב והלכה לבדיקה.
מה, אני בהריון? שירה בהלם.
זה מפתיע? למה? זה לא לקוח קרה גם מקודם?
מאושרת! אבל חוששת. עם דני היה הכל אחרת.
יש בעיות, תצטרכי לבלות במעקב. נעזור לך ולתינוק לעבור זאת בשלום.
שרית באה לעזור עם דני. שירה פותחת לה ומתרחקת.
מה קרה? שרית תוהה.
פשוט, הפנים שלך אומרות שאת כועסת. פחדתי…
שרית הופתעה באמת הלוואי על רינה! בקושי סבלתי את היסח הדעת שהכניסה בי בראש בבוקר.
מה, גם עם תוספת, גם חולנית לקח הבן? מי צריך את זה, שרית? לחשה רינה.
איזה בנאדם את? מי חינך אותך כל כך רע? מה עשתה לך שירה?
אני? לא מעניינת אותי רינה גיחכה. סתם מקניטה. שיחיה באושר.
תשתקי כבר! שרית הסתובבה, העצב מפלח. כל הדרך ניסתה להתגבר, לא עזרה.
אל תשימי לב, שירוש. זה אני הכעסתי. היה ויכוח באוטובוס, התעצבנתי. מה יש לאנשים שאין להם שקט?
שירה חייכה, ידעה היטב ששרית לא הייתה חזקה בשקרים.
את תתארגני, רוצה שאעזור?
כבר ארזתי, לא מתאים לי שוב לבית חולים.
צריך, שירוש, בשביל הילד. על דני אני אשגיח, הכל יהיה טוב.
אורן הסיע את שירה, החלו ימי ההמתנה הארוכים. שירה תחת השגחה, שרית עם הילד. עד שהרופאים בישרו: תיכף חוזרת, תתאוששי.
ובבית, בעודה דואגת, דני נעלם. שרית בישלה, ושמרה מבחלון על הילד. שנייה אחת של הסחת דעת, סיר מים רתח, וסובבה. הילד נעלם.
יצאה בחיפזון החצר ריקה. הגדר פתוחה לרווחה. הרחוב ריק. שרית רצה, נעליים בית, לא יודעת לאן, הלב דופק.
ומה עשה דני? שמע רעש, יצא לבדוק שני ילדים הכו גור. הוא רץ לפתוח את השער.
תעזבו אותו! כואב לו!
הילדים צחקו, בעטו בגור, דני מנסה להגן והנה הם כבר בפינת רחוב אחר, עד שגברת מבוגרת רדפה אותם, הצילה.
בושה! להתעלל בחסר ישע! גערה.
דני אסף את הכלבלב, לא יודע לאן ללכת. אמא אמרה: לא יודעים לחזור עומדים במקום. התיישב על ספסל בצל גדר זרה וחיכה.
הוא לא ידע שהתרחק מהבית כל כך ושרית מחפשת בשכונה הקרובה. אורן שב רואה שער פתוח, פונה לאשתו: את תנוחי, אשוב מיד.
הוא מצא את אמו בפינת הרחוב, בוכה.
אמא! מה?
דני! נעלם לי! פתח שער, איני יודעת לאן.
תרגעי, נחפש. אל תגידי כלום לשירה, אסור שתילחץ.
שעה של חיפושים, ואורן מוצא את דני ישן על ספסל, הכלבלב מייבב. אורן מלטף מי זה?
תן לי לקחת אותו, אבא.
הבית זקוק לכלב ניקח לבדוק איזה גיבור ייצא ממנו.
הם חוזרים, שרית על סף בכי, מחבקת את הילד, סליחה, סבתא…
שירה שמעה על הכול רק אחר כך, דני שתק, לא רצה להציק לאמא בהריון. רחצו יחד את הגור, וצחקו כולם.
בת בסוף נולדה, איילה קראו לה, לכבוד סבתא שרית. שרית פרחה, באה לעזור, פחדה ששירה תכעס עליה. אבל שירה לא האשימה.
דני היה לא הולך גם אם הייתי איתו. כל דבר חי יקר לו, הוא עדין לב.
שרית רק עוזרת, לא מתערבת, ותודה אמתית על שפתיים של שירה:
תודה, אמא.
ופתאום רואים איך דני רץ לחבק, איך שירה פורחת בחיוך שרית יודעת שפעלה נכון.
בחוץ שוב רינה בפתח,
שוב נכדה? את מפנקת!
נכדים, רינה. יש לי שניים.
בת אחת באמת משלך…
שניהם, רינה, שלי. גם נכד, גם נכדה. מה תביני. תני אגלה לך סוד ללמד את כולם…
נו, תדהימי אותי.
אהבה, רינה, היא דו-כיוונית. כדי שיאהבו אותך, צריך בעצמך לתת. אותי אוהבים ילדיי, נכדיי. ואת?
אותי מכבדים.
גם משהו. אבל לדעתי, אהבה טובה יותר. נכון?
והנה, שובנא של שרית. האוטובוס עוד מעט יוצא, מחכים לה העיקר, בלב אהבה.
