רק לא שוב פעם, לחשתי לעצמי בהתבוננות על הכיור המלא במים עם סבון.
המחוגים שעל השעון שבמטבח עמדו עיקשים על 1:15 בלילה. הבית שקט. מאחורי הקיר נרדמה לה נעמי הקטנה. בחדר השינה, ברור לי, דניאל כבר נרדם. המנורה תחת אהיל הזכוכית המט שלחה עיגול צהוב של אור בדיוק למקום שבו עמד לה כוס תה קמומיל שכבר מזמן התקררה.
צלצול בדלת חתך את הדממה כמו סכין. ארוך, עקשני, במרווחים קצרים. מספיק בשביל לחשוב בכאב אולי בפעם אחרת.
מחדר השינה הגיח בקול מנומנם אך מזהה דניאל:
שוב הוא?
ניגבתי ידיים בחלוק וכיווצתי פיהוק שכמעט קיבל ביטוי של “אני ישנה, עזבו אותי.” יצאתי לעבר הדלת, מלאת תערובת רגשות: אי נוחות, בושה מסוימת מעצם חוסר הנוחות הזו. ועייפות. כבדה ממש, כמו שמיכה רטובה.
מבעד לעינית, הדמות המוכרת עמדה שם. רחב כתפיים, מעיל עור ישן עם כיפה סרוגה תחובה אחורה. חמיו, שמואל שמשון, כמו תמיד עומד בפוזה חצי צד. יד אחת נשענת על הקיר, בשנייה הוא מחזיק קרטון גדול.
על הרצפה לידו שקית של סופר עם סמלים ירוקיםכבר ידעתי: בפנים עוגיות. תמיד אותן.
פתחתי.
נעמהלה! פניו אורו כמו בצהריים לגמרי. לא ישנה? יופי! אני רק לדקה יש לי אוצר!
שלום, שמואל, חייכתי אליו חיוך מאולץ. אנחנו… לילה, אם לא שמת לב.
לילה צעיר! נפנף ביד, וגם אני ככה, כל עוד אני הולך. תיכנסי, בבקשה? תראי מה הבאתי.
הרים את הקופסה. עליה תווית מצהיבה “סרט 8 מ”מ”. פינה אחת כתובה בעט כדורי: “1978, ראש השנה, ירוחם.” ריח אבק, ארונות ישנים ומשהו רחוקחיים שראיתי רק בתמונות.
מצאתי, את קולטת? שמואל התגנב כבר פנימה, לא צריך הזמנה. אצל השכן במדף העליון. אמרתי לו “שלי זה!” הוא לא האמין, אבל זיהה את הכתבכתיבה של מרים, אשתי.
השם של מרים, שנפטרה לפני עשור, ריחף במסדרון כמו רוח רפאים.
מחדר השינה יצא דניאל, ממצמץ. לבש טריקו דהוי ומכנסי טרנינג.
אבא… כחכח בגרון כבר אחת בלילה…
זה הזמן הכי טוב לזכרונות! התלהב שמואל בגילך, רק אז מתחילים לרקוד! את שומעת, נעמה? כל צליל שלו דוקר לי בראש. אבל אז אני חושבת: “הוא לבד. שם חשוך. אולי מפחיד.”
בוא למטבח, אמרתי בקול בולע אנחה. אבל בשקט, נעמי ישנה.
ברור, בשקט, הסיר את המעיל והתחיל לשקשק. אני כמו עכבר.
עכבר שמצלצל כמו אזעקה, חשבתי.
***
במטבח שמואל תמיד מתיישב באותו כיסא ליד הרדיאטור. “הגב שלי לא אוהב משב רוח,” הוא אומר. הנחתי לפניו ספל, מזגתי תה כמו רובוטית.
דניאל ישב מולו, מגרד את הקופסה במבט.
מה זה? שאל.
הסרט המשפחתי! שמואל הצהיר בגאווה. פה אמא שלך, אתה קטן כולם, וסלטים, ועוגת דבש, ותמרה עם האף הגדול שלה… צחק. היסטוריה.
התיישבתי ליד, מחזיקה ראש ביד. השעון מתקתק 1:27, 1:28 דווקא שמואל במרץ עולה.
זוכרים איך בלילה דפקו בדלת? נזכר והשכנים נכנסו, אפילו אחרי חצות! מרים אמרה תמיד: “בלילה, דלתות צריכות להיות פתוחות למי שבאמת צריך”.
הנהנתי. המילים, כמו קוץ בתוך הבד.
אבא, דניאל שפשף עיניים אנחנו נראה את זה אי פעם? או שאפשר יהיה רק לשמוע סיפורים?
כן, כן התלהב שמואל רק שאין מקרן כזה אצלכם, נכון?
ברבעי בבניין בלי מרתף יש מקרן? עייפתי בטח, מהמדף בין הפסנתר למכונת דפוס…
אבל הוא לא קלט את הציניות, כרגיל.
נמצא פתרון, חייך. אולי ניקח לספריה, תדאג דניאל. בינתיים אספר לכם הכול.
התחיל לגולל המצלמה הראשונה, החצר בירוחם, איך מרים צחקה כשהגשם הפתיע. מילים זרמו כמו תה ממיחם. אצלו אין לילה, רק זיכרונות.
הקשבתי ברקע התודעה, רצה בראש מנטרה: “מחר ב-7, נעמי לגן, דוח בעבודה, עיניים נעצמות”
***
רשרוש קטן החזיר אותי מעולמות עייפות.
בפתח עמד שובל ורודנעמי בפיג’מה עם כוכבים. משפשפת עיניים, השיער עומד.
אימא לחשה, נתקעת בדלת.
מה קרה, נעמי? קפצתי להרים אותה.
אני… רוצה לשתות… ושוב חלמתי על סבא.
שמואל, ששמע את המילה “סבא”, אורו פניו.
הנה, חייך הדור הצעיר מרגיש את הקשר!
נעמי הביט בו במבט מעורפל, חצי ישנה.
אתה בא אליי כל לילה, דיווחה ברצינות. דופק-דופק, ואני לא מצליחה לסגור את הדלתהידית חמה.
משהו בי התכווץ. דניאל חשך פנים.
זה סיוטים? לחש בדאגה.
מה פתאום, שמואל הבהיר, זה הנשמה של הילדה רוצה קשר.
“או אולי לשקט,” חשבתי, אבל רק אמרתי בקול:
נעמי שלי, בואי נלך לישון, סבא יבוא ביום.
גם בלילה? ביררה.
הצלבתי מבט עם שמואל. היו בעיניו פליאה, כמעט ילדית.
גם ביום אפשר, עניתי בעדינות, אפילו עדיף.
נעמי נצמדה אליי, נחבאת בכתף.
החזרתי אותה למיטה, מקשיבה שוב. במטבח המשיך שמואל בלחישות נמרצות מדי לשעה כזו.
כיסיתי את נעמי, ליטפתי את ראשה. חשבתי לעצמי: כל “רק לדקה” הופך לשעה עם עוגיות, תה, עיניים צורבות וסדקים בשגרה שלנו.
השעון במסדרון התקדם לעבר שתיים. נשמתי עמוק. הסבלנות שלי, כמו שעון מעורר, מנקפת את הדקות האחרונות…
***
ושוב… באחת בלילה, התלוננתי שבוע קודם בשיחה עם מיכל, חברתי עוד מהאוניברסיטה. אין בושה, כאילו הבית שלי זה בית קפה “אצל הבן”.
נעמה, הדרמה בקולה מלאת קומי, את משתפת מרחב עם רוח הלילה של דור ההורים.
מצחיקה… אנחתי. איך אפשר להירדם כשכל לילה אני מחכה לצלצול נוסף? וזה תמיד אותו “רק עשירייה של דקות”.
את במשחק הישרדות, צחקה מיכל, הגרסה הלילית: קומי, סכום תה, האזיני לנאום. הפרס עוגיות.
חייכתי בחצי ייאוש.
תמיד הוא מביא אותן עוגיות, ספרתי, עוגיות טחינה, ארוזות ירוק. נמאס לי.
זה כבר הפך לסמל, קבעה מיכל תעשי לו שעון אורחים.
מה?
תצלצלי לו באחת בלילה.
זה אכזרי גיחכתי.
טוב, סתם… אבל תציבי גבולות. אם תמשיכי, הוא בכלל לא יבין שיש בעיה. מבחינתו עונים, אז הכול בסדר.
זה חמי, מיכל, לחשתי. הוא לבד. אלמנה, דניאל בן יחיד. איך אגיד לו: “אל תבוא בלילות”? יש לו לב, לחץ דם, זיכרונות.
גם לך יש לב, הזכירה, וגם ילדה ועבודה. גבולות הם לא רע, לפעמים הם גם עזרה.
שקעתי. המילה “גבולות” גירדה לי בלא נחת. תמיד חונכתי שכלתם טובה סובלת.
***
הפעם הראשונה ששמואל הופיע בלילה חצי שנה אחרי הפטירה של מרים.
חשבתי: פעם אחת. זה עִצב, צריך לשתף בחושך, כי ביום רועש מדי.
שכבתי עם דניאל, כמעט נרדמת, כשפתאום הדלת רועדת.
מי זה בשעה כזו? נזעקתי.
הצלצול היה עיקש, מלחיץ. דניאל קם, לובש טרנינג תוך כדי הליכה:
אולי קרה משהו.
שמואל עמד בדלת מקומט, בסוודר בלי כיפה. עיניו מבהיקות.
סליחה לחש, נכנס פנימה עוד בטרם הצענו. לא יכולתי… להיות לבד. שם… ריק.
ניחוח טבק ואוויר קר. בידו שקית עוגיות.
אבא, הכל בסדר? לחץ דם?
לא… הסיט, בלי רגש, רק רציתי לראות אתכם.
גוש בגרון השתחרר לי. נזכרתי בהלווית מרים, בשמואל אוחז בכיפה בידיים, המבט המבולבל. כמו מי שאיבד כתובת.
הושבנו אותו למטבח, מזגנו תה. אז רק שתק, הוגה מדי פעם:
היא כל כך… אהבה תה בלילות…
ידיו רעדו כשפירר עוגייה.
ראיתי עוגיות בחנות, לחש. היכרנו ליד המדף הזה. שלפתי יד היא שלפה. אחזנו אותה קופסה. אמרה “קח אתה, אני בדיאטה.” החלטתי להתחתן.
אז, לא כעסתירחמתי.
בוא כאשצ אתה צריך, ליוויתי אותו בחיוך, כמעט בזריחה אנחנו כאן.
הבטחה שהפכה תרתי משמע. שמואל הגיע מתי שהיה צריך. הצרה: הצורך הזה תמיד הופיע אחרי חצות.
***
כשניסיתי לדבר עם דניאל הוא רק משך בכתפיים.
אתה יודע שהוא תמיד היה ינשוף, אמר, עבד ולמד בלילות. גם כשלי הייתי ילד, הוא קרא ספרים לשתיים בלילה.
אבל עתה זה היה בבית שלו, לחשתי, עכשיו זה אצלנו.
הבית שלנו עבורו כמו המשכם, הגן. לבד קשה, ובטח בלילה.
גם לי קשה, שיתפתי, כי אני לא ישנה. נעמי מתעוררת. כל צלצול אני קופצת.
שתק. בינו ובין אבא משהו לא פתור; גם הוא חצי מתעצבן וחצי מבין. “אבל הוא אבא” היה בין המילים לשיחה גלויה.
לילה אחד פשוט נשארתי במיטה.
שכבתי, מעמידה פנים שישנה. דניאל הלך לפתוח. הדלת חרקה. השיחות החלו.
כעבור זמן שמעתי מלמול מוזר. סקרנות גברה על עייפות. הצצתי למטבח.
שמואל ישב לבד, תמונות של פעם פרושות מולו, המנורה ממקדת סביבו עיגול רך.
מרים, הנה את… לחש לתמונה אז אמרת שאם תשמיני אתפסיק לאהוב. הייתי טיפש, שתקתי. הייתי צריך לומר לך שאת…
הפך תמונה.
דניאל כאן, עוד תינוק… בטלוויזיה ההיא היינו רואים סרטים. זוכרת, איך יאיר הופיע באחת בלילה ולא נתנו לו ללכת בשלוש? אמרת “שיבואו, כל עוד אפשר. הבית נסגר רק אחרינו!”
שוחח עם עצמו. דיבור שביקש “בבקשה, תשאירו בית אחד פתוח בשבילי גם בלילה”.
עמדתי שם, מרגישה איך הבטן מתכווצת. חמי לא מפלצת. איש בודד, ילדותי, אבוד בליל תל-אביב.
זה לא מחק את המיאוס. זה רק הוסיף חמלה לא נוחהולפיכך הסבך היה רק עמוק יותר.
***
פעם ניסיתי להפשיר בעוקצנות.
היה קיץ, החלון פתוח, צלצול בשעה הקבועה. הפעם שמתי על הפיג’מה גלימת סאטן עם הדפס גרניום, והנחתי מסכת עיניים צבעונית מעל המצח.
ראית כוכבת, העיר דניאל.
לילה סדרת הקרנה אצל שמואל, נהמתי.
פתחתי את הדלת בטון בימתי.
ערב טוב, בירכתי, בואו למסיבת לילה, תה, עוגיות ו… חוסר שינה.
שמואל צחק, איזה דור מוכשר! גם חוש הומור וגם אנרגיה, התרשם. פעם הנוער היו הולכים לישון בשמונה, היום שומר מסורת של שבת.
במטבח שלפתי חבילת קפה חדשה, והרעתי לבדו: אפשר להנהיג מסורת: “חצות בסגנון איטלקי”תה, עוגיות, מנדולינות. חבל שהשעון מצלצל בשש.
הברכה היא שיש לנו מה לזכור! שמואל הניף כוסו. בילדותי נסענו בלילות ברכבת לקיבוץ. תה בכוסות מתכת, אנשים כמו אחים. בלילה השיחות הכי טובות.
ואז הוסיף:
יש דלתות, שיש להשאיר פתוחות. אולי מישהו ממש צריך.
המשפט נדבק לי, כמו חול ים לכף רגל לחה. הוא גם נוגע ללב וגם מסוכן.
“יש גם חלונות שכדאי לסגור, שלא נתקרר,” מלמלתי.
שמואל החמיץ את הביקורת, והמשיך בסיפורים. לא הרגיש שאני כבר לא רק עייפה אלא כועסת.
***
פעם לא פתחתי דלת.
נעמי הייתה חולה, עם חום, הלילה לבן. בדיוק נרדמה, רק ישבתי רגעוהנה שוב צלצול.
לא עכשיו, לחשתי.
דניאל היה בעבודה, אנחנו לבד. לא נעניתי. שוב צלצול. דממה.
ספרתי עד מאה, מאתיים. הלב דפק. “הנה, בפעם הראשונה לא פתחתי. ואין כלום. העולם לא התמוטט.”
בבוקר, פתחתי לקחת את האשפה. ליד הדלת שקית עם הסמל הירוק. עוגיות, רטובה מטל הלילה. פתק קטן, כמעט כתב של ילד: “נרדמתן, לא רציתי להפריע. ש.”
זהו. בלי תרעומת, בלי טענה. רק השקית.
הרגשתי בו זמנית נקיפות אשמה וזעם עצמי: למה אני אמורה להרגיש רעה על זה שאני צריכה לישון?
***
אחרי עוד לילה כזה, הבית הרגיש כמו שמיכה רטובה כבד וקר.
נעמי התקררה רצה יחפה למטבח בזמן ששמואל שוב סיבר בדיחה. לה חום, שיעול. מתחת לעיניי עיגולים. בעבודה נאחזתי בקפה.
בערב, כשהכנתי מרק, הסתכלתי על דניאל ופתאום נשבר לי בפנים.
אני לא יכולה יותר.
מה זאת אומרת? בדיוק הרתיח מים.
הכוונהשאנחנו לא בית-תה פתוח בלילה. יש ילדה, יש לי עבודה. אני לא חשה פה בבית.
הרים יד כהרגלו, אך עצרתי.
לא, די. אני כל הזמן שומעת “אבל זה אבא”, “הוא לבד”, “קשה לו”. ומה איתי? אני אישה, אמא, גם לי יש גוף, עצבים, גבולות. נדמה שאף אחד לא שואל מה אני מרגישה.
שתק.
לפחות הצעתי בפעם הבאה, כשהוא יגיע, נדבר שלושתנו. בלי “בדיחה”, בלי “רק עשר דקות”. אגיד שאני צריכה לילה. אמיתי.
את רוצה… לאסור עליו לבוא? שאל בזהירות.
אני רוצה, עניתי, שיבוא במשך היום. או לפחות לפני תשע. לא מוציאה אותו מהחיים, רק מהלילות שלנו.
הניח נשימה כבדה.
הוא עלול להיפגע.
אני כבר פגועה, לחשתי. שנה אני משחקת אותה ש”זה בסדר”. כל “אין בעיה” שלי הפך לוויתור קטן לטובת זרים.
אמרתי את זה בקול. זה היה ברור.
טוב, אמר לבסוף. היום… ננסה. אני איתך.
***
כשראיתי את קופסת הסרטים אצל שמואל באותו לילה, הכל הסתדר לי בראש.
“ראש השנה 1979”, בולט על המכסה. שמואל, משאיר מעיל על כיסא, מציב בגאווה את הקופסה.
תראו! זה אוצר! זה חיים שלמים.
אולי, קודם נדבר? הצעתי בעדינות, בעוד דניאל מוזג תה.
על מה שחשוב לדבר רק בלילה? ניסה להתלוצץ.
על הלילות, עניתי ברצינות. שלך ושלנו.
הפסיק לחייך.
אני מקשיב, אמר, מסתיר מתיחות.
אתה בא מאוחר, כמעט תמיד אחרי אחת. בשבילך לילה=חיים, בשבילנו שינה. לדניאל עבודה, לי גם. לנעמי גן. אנחנו מתעייפים מהיקיצות האלה.
שמואל חשך פנים.
זאת אומרת, אני מפריע?
דניאל מיהר:
לא, אבא, אנחנו אוהבים אותך ושמחים לראות אותך. פשוט… קשה לנו בלילה. במיוחד לנעמה. ולנעמי.
הנהנתי.
אני פוחדת כבר מכל צלצול אחרי עשר, הודיתי, הדופק שוקע. אי-אפשר להירגע. גם נעמיהיא חולמת שמישהו דופק לה כל לילה. הידית חמה מידי.
שמואל הפנה מבט בין שנינו, אל הקופסה.
חשבתי… רק כמו פעם. מרים אהבה תה בלילה. הדלת תמיד פתוחה. אם מישהו בא בלילה, כנראה ממש צריך.
לנו בלילה ממש צריך לישון, אמרתי ברוך, אבל נחושה. לא כי לא אוהבים אותך. כי אנחנו אוהבים גם את עצמנו ואת הילדה שלנו.
שתיקה.
הביט בידיו.
אז… אתן לא רוצות שאבוא?
כן, מיהרתי אבל לא באחת בלילה. תבוא בבוקר, בערב, תודיע. נקנה תה שתרצה ונארגן יחד.
דניאל הצטרף:
אבא, לימי שישי תה תמיד איתך, רק לא כשאנחנו נרדמים על הרגליים.
השתתק. ואז, בשקט, פנה אליי: לא ידעתי שזה קשה לכם כל כך… לי פשוט לא בא לישון, אז חשבתי שגם אצלכם…
הרגשתי שהלחץ בחזה עוזב. הוא לא היה מרושע. רק אדם שמאז אותה לילה איבד את גבול הזמן.
הנה, הצעתי בעדינות נעשה הקרנה בסוף שבוע, כולנו יחד, ולא בלילה. ככה כולם יהיו ערים ותהיה אווירת חג.
שמואל הביט בקופסה, ואז בי.
ואם פתאום, בלילה… התחיל וחתך.
אם רע לך, עניתי בשקט, תצלצל. נענה. אבל לא כל לילה. אם חרוםנבוא. לשתות תה בשעות אור.
דניאל הנהן.
גם אני רוצה שתהיה איתנו כשיש כוחות לדבר באמת.
שמואל חייך עצוב.
אידיוט זקן אני… חשבתי עשר דקות פה, עשר דקות שם.
“עשר דקות” כאלו הצטברו לשנה שלמה, הזכרתי ברוך.
הנהן.
טוב, אמר, Screening בשבת. אני הולך.
אקפיץ אותך, קמתי.
במסדרון, התעכב ארוכות עם המעיל.
נעמהלה, אמר בפרידה, אם אפספס ושוב אצלצל מאוחר…
אדאג, עניתי, אבל לא תמיד אפתח. גם לי יש גבול.
הסכים. במבט שלו הייתה פתאום הערכה.
***
שבת אחר הצהריים, כמו שהבטחתי.
על השולחן עמד מקרן ישן, חברים של דניאל איכשהו הביאו. הסלון נראה כאולם קולנוע קטן וילונות מוגפים, מסך לבן נתלה מהקיר.
שמואל ישב צמוד למקרן כמו ילד. הוא החזיק את קופסת הסרט, כאוצר בלום. נעמי על ברכיי עם שפן פרווה קטן. דניאל מנסה לסדר חוטים ולחפש את נקודת ההדלקה.
לבסוף המקרן זמזם, קרן אור הריצה דמויות חיוורות על הקיר.
אישה צעירה בשמלה פשוטהחיוך כמו חמנייה. לצידה, שמואל הצעיר, בלי שיבה, חובק אותה. בניהם דניאל, ילדון עגלגל.
על המסך: שולחן חג, תפוזים, דגים מלוחים, שרשרת נורות ישנה. באיזה שלב, רואים שלט קרטון בדבק: “הבית שלנו תמיד פתוח. גם בלילה. לבני בית”.
המשפט דקר אותי בלב.
שמואל חנוק מהתרגשות.
היא כתבה, לחש. מרים שלי. רצתה שיזכרו.
קייטנת ראש השנה 1979: מרים צוחקת, פותחת דלת למישהו, מנפנפת ביד “היכנסו!”. אור, שמחה, תנועה. רואים שעון1:05. ויש זיכרון בסוף: “בבית שלנו תמיד שמחים, תמיד דלת פתוחה.”
שמואל בכה. בשקט, כל גופו רועד.
נעמי הכבידה לי על הברכיים. בשקט, נרדמת, יד אחת סביב צווארי.
המקרן מלווה ברשרוש הסרטמרים שוטפת כלים, שמואל מנשק אותה בלחי, דניאל הרוקד סביב לדולב.
הבנתי. הביקורים הליליים לא היו סתם הרגל. זו הייתה משאלתו להחזיר את הזמן, כשהדלת באמת הביאה שמחהnot לעייפות.
***
כיבינו את המקרן. הסלון בטחנה רכה. נעמי ישנה, ראש על כתפי.
שמואל ניגב פנים.
תסלחו לי… באמת חשבתי שאני… טוב. שאם אני בא בלילה זה עושה לכולם טוב.
עניתי ברוך:
אתה אף פעם לא לבד, גם בלי ביקורי לילה. פשוט מעכשיו… נפתח דלתות ביום.
כמה ימים לאחר מכן הלכתי לסופר. לקחתי לא רק עוגיות טחינה ירוקות, אלא גם תרמוס כסף חדשעם ציור של הרים. “שומר חום עד 8 שעות”, הבטיחו.
בבית ארזתי תרמוס, עוגיות ומפתח קטן עם מחזיק.
על פתק קטן כתבתי: “שמואל היקר, שתמיד תרגיש בביתבמיוחד בבוקר. תרמוס: לשמור על חום. מפתחמוזמן לבוא ביום, בתיאום מראש. אוהבים: נעמה, דניאל, נעמי”.
צלצלתי אל חמי ביוםפעם ראשונה מזה שנה.
שמואל, שלום, אמרתי, מחר תה אצלנו. בוקר. מתי שנוח, עד 12.
הוא צחק, הפעם נרגע:
זה רשמי?
זו התחלה של מסורת חדשה, עניתי. בלי משמרות לילה.
למחרת הגיע בדיוק בעשר. התקשר לפני: “אני בדרך”. עמד בדלת עם חולצה מגוהצת וזר חרציות.
זה לך, נעמהלה, בושש. על הסבלנות.
תחת בית השחי, דובי ענק עם כובע לילה.
לנעמי, הוסיף, שומר לילה, שלא יבוא בחלום לדפוק לה, רק לספר לה סיפור.
חייכתי, באמת.
תיכנס, אמרתי התה מוכן.
במטבח ציירה השמש מלבנים על השולחן. תה חם, עוגיות פריכות. נעמי חיבקה את הדובי. דניאל עדכן את אבא בפרויקט החדש, שמואל בתגובה בדיחה על רכבות לילה שהתערבבו לו.
זה אותו שמואל, אותם סיפורים. רק שהזמן הוא אחר. בוקר במקום לילה.
בערב, בעת ההשכבה, שאלה נעמי:
אמא, היום סבא לא הופיע לי בחלום!
ואיך זה?
סבבה, חשבה, פשוט ישנתי. והוא היה בבוקר אמיתי.
חייכתי בחושך.
ככה יהיה, בעזרת השם, לחשתי.
בלילה, ב-1:15 שקט. בלי צלצול. למשך זמן רב, התעוררתי רק בבוקר מלאת כוחות, לא בשל הרגל של מישהו אחר.
למדתי להגיד את הגבול. לא במריבה, לא באשמהבמילים. והעולם לא קרס. חמי נשאר, רק הפסיק להיכנס לתוך הלילה. ולי? זו הייתה ניצחון קטןשלי, ושל המשפחה שלנו.
