– שרה, אבל הרי היא מגיעה עם “תוספת”! או שזה בסדר מבחינתך? רחל נשענה על הגדר וחייכה חיוך קטן לשכנה ממול. לא מצאת מישהי יותר טובה? את הרי אישה נאה, לא עקומה ולא פגומה, גבר טוב שכמוך. וגם בחורות יש לנו בשכונה למכביר, לך תבין, מצאת לך דווקא אותה!
שרה נאנחה. אפילו לעצמה התקשתה להודות שבחירת בנה לא לגמרי נראית לה. לשמוע את זה מהחברה הכי ותיקה ולפעמים גם הצינית, היה עוד יותר צורם.
– ילדים זו שמחה, רחל! את שומעת? מה רע בה בדיוק? צעירה, יפה, לא נרגנת ומוסרית, זה בטוח. ושהילד… אז מה?! הרי לא עשתה שטויות, אלא התחתנה והביאו ילד לעולם. האלמן ממנה לקח אותה, כל אחד נתון בידיו של ה’. נגדל, נחנך, יהיה עוד נכד אצלי. דיי כבר עם הלשון.
שרה קימטה שפתיים וגרשה את החתול של השכנים שטיפס שוב לה על הגדר.
– התרגל כבר! לקח לי שלושה אפרוחים, רחלה. תשגיחי על הזנב שלכם, ואם לא אני משחררת את שוקי, שלא תגידי שלא הזהרתי.
– אוי, איימת עליי… רחל הרחיקה את החתול השמן מהגדר. מי ירדוף אחרי מי, נראה. אסגור אותו בבית. גם אצלי גנב פעם אפרוחים, אבל ידו קלה על העכברים בבית, אחרת הייתי נפטרת ממנו מזמן. מה אפשר לעשות, יצר זה יצר.
– שיישאר עם היצרים בבית.
– תגידי, שכחתי… הצנצנות! כנראה כבר מוכנה הריבת שזיפים.
– בזמן שאת לה כאן ברברת, מישהו צריך לערבב סוכר, הא?
– נועה כבר מערבבת. הגיעה לעזור אתמול עם הירק.
– אבל הרי היא בהריון?
– לכן כולנו בחוץ והיא במטבח. לא מסוגלת לשבת בטלה. כלה כזאת זה פשוט אוצר.
– אז למה את מהללת אותה מאחורי הגב, ואליה את יותר קשוחה?
– לשם סדר! רחל שוב חייכה. כשתהיי חמות תדעי. אם תהיי רכה מדי יישבו לך על הצוואר.
– נסתדר… שרה נופפה בידה. להביא לך צנצנות או תסתדרי? אין לי זמן, אני צריכה להמשיך בעבודה.
כשהגיעה הביתה, שרה פנתה למטבח להתחיל בלישה. מחר הבן יבוא, יביא את הכלה להכיר רשמית. כלה… היא עצרה לרגע, שעינה על השולחן, בוהה בחלון. מה יהיה…
את בת-חן היא כלל לא הכירה. רק שמעה עליה ושתי פעמים ראתה אותה מרחוק, כשביקרה את אחותה בירושלים. לא משהו יוצא דופן בחורה רגילה. בלונדינית, עיניים גדולות, גבוהה, מתאימה לאורי שלה. אבל באמת, זו כבר לא “בחורה”. אשה צעירה, גרושה עם ילד בן שלוש. הגורל לא ריחם על בת-חן. הורים הלכו לעולמם כשהייתה ילדה, וגודלה בידי סבא וסבתא. העלו וחינכו, חיתנו, הספיקו קצת לשמוח בנין, והנה בעלה הלך במפתיע. כך נשארה אלמנה צעירה עם ילד. איך לא לרחם עליה? אבל שרה העדיפה קצת רחמים ממרחק. הלב שלה דאג בעיקר לאורי. מאז שנשארה אלמנה, הוא המשען והאור שלה. שמחה שהוא איתה, אבל דואגת גבר בוגר, צריך כבר להקים משפחה. תמיד דחה ואמר שמחכה לאהבה הגדולה. ופתאום הכריז שמצא… את בת-חן. שרה מיהרה אל אחותה ציפי. לברר.
– נו, מה כזו בלחץ? ציפי קיבלה אותה בחיוך.
– איזה מין אדם היא? יביא אותה ואז מה?
– יביא קצת, ואחר כך… מקווה שיהיה טוב.
– איך זה?
– אורי לא סיפר לך שציויתי עליו את הדירה של סבא? אי אפשר באמת לגור שם, מלאה תקלות, אבל שטח גדול. יבנו את שלהם.
לשרה עברו בראש אלף מחשבות. הבן יעבור לבית משלו, היא תישאר לבד? אמנם זה לא מרחק עולם אוטובוס נוסע כל חצי שעה, אבל משהו אחר כשגר יחד, בערב עוזר עם כל המטלות, וכשיעבור, זה כבר עולם אחר. רק בחגים.
– למה את נראית כך? לא שמחה? ציפי ריככה את הטון וישבה לידה. הגיע זמן, שרה. אורי כבר גדל, זמן בית משלו.
– כל מה שאת אומרת נכון. אבל אני פוחדת. ואם לא יסתדר להם? ואם משהו יהיה לא טוב? ובכל זאת, יש לה כבר ילד…
– תראי, אצלנו בשכונה יש הרבה בנות. רק על בת-חן אני יכולה להגיד דברים כל כך טובים.
– זה מה שמפחיד אותי. היא כמעט מושלמת מדי.
– עלייך אי אפשר לרצות! ציפי התעצבנה. אם הייתה רעה, היית שמחה? מספיק! הכי חשוב שיחיו בטוב. ואם תעשי טעות, תאבדי את הבן.
– איזה טעות? נבהלה שרה.
– אם לא תקבלי אותה תאבד את אורי. ראיתי איך הוא מסתכל על בת-חן. אהבה שם.
שרה שמעה, ומבפנים התהפכה אבן קטנה, שעשתה לה קוצים בלב. גדלה ונדדה איתה לילות.
היא התרוממה, ניערה כפות ידיים רדומות וחזרה ללוש. צריך שהכלה לא תחשוב שלא שמחו בה. ציפי צדקה אסור שהבן יבין את החששות שלה. בהמשך יתבהר. בינתיים, להשתדל.
הפיתות הקטנות נפרסו על המגש בזה אחר זה. שרה נזכרה איך בעלה נהג לאכול כאלה בפה אחד.
– זרעונים! תאכל כמה שתרצה תמיד מעט! כאלה טעימים!
הוא היה מנשק לה את היד והיא הייתה צוחקת. כמה חסר לה עכשיו שלמה שלה! הוא היה יודע מה לומר.
הלילה עבר ללא שינה. התהפכה שוב ושוב, מקווה שכבר יבוא הבוקר…
בת-חן עמדה מאחורי אורי, מהססת להרים עיניים כלפי החמות. הנועם, הילד הקטן, התרוצץ בזרועותיו, מרותק מסביב כל כך הרבה חדש: כלב גדול קשור, שותק (מאוד משונה! אצל סבתא יוכבד תמיד נובח), חתול עם זנב מורם. הילד שלח עיניים מבקשות לאמא.
– שב בשקט, חמוד.
– תשחררי, שירוץ קצת. אסגור את שוקי, אין למה לדאוג. תראי אותו כל הזמן. שרה בחנה את הכלה לעתיד.
מה זו בחורה כזו? דקה, לבנה. קשה להאמין שהילד השובב שלה. משהו זז בחזה של שרה, העקצוץ ירד. הילד כבר רץ אל רגליה והביט למעלה.
– איפה החתול שלך?
– איזה חתול? נבהלה שרה. אין לי חתול. איפה ראית?
הצביע הנועם אל מקצה החצר ושרה הבינה.
– בואנו אחריו! שוב ילך לאפרוחים, שיצטרך שוב לרדוף אחריו.
הנועם רץ אחרי שרה אל הכלוב. הם תפסו אותו בקלות יחסית.
– איזה שובב! יאללה, עוף מפה! שרה עפה נעל על החתול.
הנועם צחק, ושרה לא יכלה שלא לחייך. ילד טוב! נמרץ ונחמד. היא הוציאה אפרוח, והוא רק ליטף, פחד להחזיק.
– הוא קטן!
שרה הזמינה את הילד אל השולחן. כעבור רגע, אכל פיתות על ברכה. שרה פגשה את מבטה של בת-חן לשלוח מבט אל אורי, וחייכה:
– ילד מתוק, בת-חן. חכם וטוב טעם, ממש כל סבתא חולמת.
בת-חן נשמה עמוק. שרה שמה לב עד כמה חוששת הכלה. דואגת לילד שלה. משמע, אמא טובה. הלב של שרה נרגע בהדרגה.
בזמן שאורי התחיל לדבר על החתונה, בת-חן שתקה והביטה בצלחתה. כשאורי יצא לרגע, שרה לחשה:
– למה את לא מדברת? שח־לפה את הנענע אל הנועם.
– מה יש לומר? אמרתי לו שאני לא רוצה חתונה גדולה. העיקר שנרשום בלי רעש.
– והוא לא מקשיב?
– מתעקש. אומר שכל המשפחה מחכה. חבל להעליב.
– צודק קצת. אבל גם את צריכה להגיד מה על ליבך. למה לא רוצה חתונה?
בת-חן הרימה אליה עיניים. אחרי הרהור ענתה:
– אני מפחדת. אושר אוהב שקט. כבר הייתה לי חתונה… ולא יצא.
– את לא צריכה ככה לחשוב. גם אם בעבר היה קושי, מגיעה לך שמחה. לכל אחד יש את החלק שלו. צריך להודות על מה שיש. הגורל לא שואל.
– פחדתי…
– ממה?
– שאת תשפטי אותי.
– על מה לשפוט?
– על זה שאני מתחתנת שוב. ועוד עם מישהו כמו אורי. יכול היה לבחור כל אחת. התמזל מזלי.
הנועם התחיל לנוע על ברכיה, ושרה חיבקה אותו.
– מי אני? הביט עליה הילד.
– אני סבתא שלך עכשיו, הנועם. שרה.
– אוקיי! הנהן ברצינות.
בסוף היה אירוע כמו שאורי רצה. המשפחה כמובן לא ויתרה על רכילות, אבל די מהר הבינו משרה שלא כדאי לבדוק אותה.
כמעט שנה חיו אצלה. מזמן נשכחו העקצוצים. שרה ראתה איך בת-חן דואגת לאורי, והרגישה שהגיע הזמן להרפות. זה קל יותר להגיד מה לעשות, ביקורת לפעמים עוד הייתה, אבל בת-חן תמיד ידעה להנמיך להבות לא להגיב בכעס ולעזור.
– למה שותקת תמיד בת-חן? תבכי פעם אחת, אולי יירגעו. רחל גירשה את הפרה מהשער.
– ואז תריבו? אמא ובן בריב באמת פתרון! בת-חן חייכה.
– גאה את! זה לא טוב.
– טוב להסתדר לבד, פחות להקשיב לדודות… חתכה בת-חן ונכנסה.
רחל עוותה פנים, ורכילות חדשה הלכה ונפוצה.
הבית שאורי התחיל לבנות אחרי החתונה נגמר תוך שנה. הם עברו לשם. עיסוקים, משק, הזמן טס. כשתחשה משהו מוזר, הלכה בת-חן לרופאה.
– את בהריון בישרה לה הרופאה.
– מה? באמת? אבל זה טוב?
– בטח שזה טוב. נצטרך מעקב, אבל הכול אפשרי.
שרה באה מיד לעזור עם הנועם. כשנכנסה, בת-חן הלכה צעד אחורה.
– מה יש? שאלה שרה.
– כלום…
– למה ככה התרחקת?
– פשוט נראית כועסת ונלחצתי.
שרה פערה עיניים. אה, רחל! חיטטה לה במוח מהבוקר.
– עוד מעט היא גם תגיד: “אם לא מספיק שהיא באה עם ילד, עכשיו גם חולה תהיה…”
– באמת לא מבינה אותך רחל, מה נשאר לך? למה את כל כך רעה? מה עשתה לך בת-חן?
– סתם! רחל טפחה בידה, יהיה בסדר, הלוואי.
שרה הסתובבה בכעס. בדרך ניסתה להירגע, לא הצליחה. בת-חן ישר שמה לב.
– אל תקחי ללב, זאת רק אני מתעצבנת מהשטויות של אנשים. נכנסו ביניהם וזהו.
– רוצה עזרה?
– כבר אספתי. לא מתחשק לי להיכנס לאשפוז.
– מה שצריך עושים. הבריאות של הילד הכי חשובה. על הנועם אל תדאגי. אני לא עוזבת אותו.
אורי הסיע אותה לבית החולים. כך החלה תקופת המתנה. אחרי שבועיים קיבלה אור ירוק לצאת, בתנאי שיהיה מי שישגיח.
– יש מי שיעזור בבית?
– חמותי אצלי, שומרת עליו.
– חמותך? בטוח זה טוב?
– אל דאגה, היא ממש לא כמו בדיחות.
– זה נדיר!
באותו זמן, שרה התרוצצה ברחוב.
– אוי, אלוהים, איך אספר לבת-חן?
הנועם נעלם. שרה עוד הספיקה לראותו בחצר לפני שחתכה על כמה רגעים למטבח. אח”כ לא מצאה אותו.
הנועם, כששמע רעש מעבר לגדר, פתח בעצמו והתקרב לכניסה. ראה כלבלב קטן שנסבך ברצועה, וחבורה של בנים צוחקים ובועטים בו קלות.
– עזבו אותו! כואב לו! הנועם פתח את הגדר.
הילדים צחקו. הילד רץ בינהם, ניסה להציל. לבסוף, נטש בחור הכי גדול את הרצועה וברח. הנועם הרים את הכלבלב וחיבק.
– אתה תתעלל בו גם?
– לא! הוא קטן!
גברת עצבנית שעברה שם איימה להפליא בילדים. ואז פנתה אליו.
– שמור עליו, ילד.
הנועם נזכר במה שאמרה אמא כשילדים הולכים לאיבוד, צריך להישאר במקום. הוא נרגע, מצא ספסל והתיישב.
הוא לא ידע שהוא די רחוק מהבית, ושרה חיפשה במקומות הקרובים.
אורי הגיע בדיוק אז, ראה גדר פתוחה, הבין מיד, גייס את שרה והם חיפשו. אורי הרגיע את אמו שתחפש בשכונה, הוא יחפש רחוק יותר. שרה כמעט קפצה לרכב.
מצא הנועם על ספסל, ישן, הכלבלב עליו. הוא נבח כשאורי התקרב.
– תהיה כלב שמירה טוב, אורי ליטף.
– אבא… הייתי טוב, חיכיתי בדיוק כמו שלימדתם.
– כל הכבוד. והוא? הצביע.
– כמו שוקי של סבתא שרה. אפשר לקחת הביתה?
– בית בלי כלב זה לא בית.
במהירות חזרו. שרה כמעט קרסה משמחה, חיבקה את הנכד.
– הפחדת אותי, ילד!
– סבתא, לא אתנהג ככה עוד פעם.
מאוחר יותר, בת-חן שמעה מכולם. באותו הערב, הנועם הגיע כולו מלא קצף עם הכלבלב ומלא באושר.
– התגעגעתי!
– גם אני!
כעבור חודשים נולדה אחות הנועם, קראו לה שרית, ע”ש סבתא שרה. שרה הייתה פורחת מהאושר, ביקרה בכל הזדמנות. בתחילה פחדה שבת-חן תכעס עליה בגלל המקרה של הנועם, אבל בת-חן קיבלה אותה באהבה.
– הוא היה יכול ללכת גם איתי, אמא. אל תכעסי על עצמך. כולו לב ענק, גם פרפר מהכביש הוא מציל.
– רק טוב שצומח…
שרה לא דחפה עצות, אלא ידה לפתור איפה שהיה צריך. היתה בדרך ה”סבתא” הנכונה, ובכל פעם שהיא שמעה את בת-חן לוחשת “תודה, אמא”, הייתה מוכנה להפוך עולם.
כשהנועם רץ אליה לחבק, ובת-חן מחייכת ונותנת לה את התינוקת, ידעה שעשתה נכון.
– אולי שוב את רצה אל הנכדים שלך? רחל חיכתה בגדר. מפנקת!
– לשני נכדים, רחל. לאחד.
– רק אחת שלך באמת!
– לשניים, רחלה. שניהם שלי. איזה מזל שלך להבין? רוצה סוד?
– נו, תפתיעי.
– אהבה זה דו-צדדי. מי שרוצה שיאהבו אותו חייב לאהוב. אותי אוהבים, ילדים ונכדים. אותך?
– אותי? מממ… מכבדים.
– זה גם משהו. אבל אהבה, רחל, זה עדיף. קרצה לה, ראתה את השעה ומיהרה לאוטובוס. מחכים לה.
