סבא איננו יותר
נועה רק חזרה עכשיו מעוד נסיעת עבודה מתישה, וכל מה שהיא רצתה זה לבעוט את הנעליים, לפרוק מזוודה ולצנוח אל הספה. לא הספיקה אפילו להסיר את הגקט, ולפתע הטלפון צלצל זו הייתה אמא שלה.
הקול של לאה אליאס היה דרוך, קצת לחוץ. אבל נועה, שנשרפה מגטלג, לא הקדישה לזה מחשבה מיוחדת. עייפות, תכלס.
נועי, מתוקה, כבר הגעת? את בבית?
היי אמא, כן, הגעתי סופסוף. רק נכנסתי לדירה. קרה משהו?
טוב שעכשיו את בבית.
נועה קלטה ישר שמשהו פה מתבשל, אבל אמא שלה מושכת זמן. אולי לא מוצאת מילים, אולי סתם מתלבטת. בטח אספה עוד רכילות מהבניין ורוצה לחלוק, חשבה נועה. אבל היא לא הייתה במצב רוח לזה. הכי רצתה עכשיו להתמוטט במיטה, להשלים שינה שלא יצאה לה ברכבת הלילה ארבעה חיילים מילאו את הקרון והתעקשו להוכיח ש- “התקווה” אפשר לשיר גם בארבע בלילה.
אפילו עליה, על נועה, שרו:
“עץ אגסים ותפוחים פורח,
ערפל עַל הַנַּחַל שָׁח.
ואל הגדה יוצאת נועה,
אל הגבעה אשר ירח.”
במצב רוח אחר אולי הייתה צוחקת. הלילה היא רק רצתה שהמיתרים של הגיטרה יקפצו הם לא קפצו.
אמא, אני צריכה רגע לנוח, להיכנס לעצמי, לפרוק. אכפת לך אם אתקשר אחר כך?
אני חוששת שלא.
מה לא? רק עכשיו נועה הרימה גבה, שמעיקה משהו בקול של אמא.
לא תוכלי לנוח עכשיו.
מה זאת אומרת? הייתי בנסיעת עבודה, מגיע לי לישון. אין אורחים, אני לא נוסעת לאף אחד. או שאולי… יש הפתעות?
נועי, סבא כבר לא פה…
נועה הלבינה, הידקתה את הנייד לאוזן ושקעה לאט אל הספה. לא הייתה מוכנה לזה בכלל.
התקשרה אליי בבוקר השכנה שלו, מרים פרידמן. נכנסה אליו להביא לו חלב, ומצאה אותו שוכב בכניסה, תופס את החזה, לא נושם. נראה שישב שם כל הלילה. צריך לנסוע למושב, להלוויה. השכנים יעזרו… נועה, את שומעת?
נועה, בשוק מוחלט, רק מלמלה “כן…” בשקט.
מרים גם ניסתה להרים קריאה לקרובים, אף אחד מהם לא מוכן לבוא. אמרו לה אולי היה משאיר ירושה, היינו חושבים על להגיע… והבית עזבי, מי צריך בית ישן? לאה הפסיקה רגע, ואז המשיכה גם לי, אם לומר את האמת, אין חשק להגיע למושב. סבא שלך בעצמו אמר, שלא אדרוך אצלו יותר בבית אפילו בהלוויה. ואני הבטחתי לו, שיקבל את זה. אז נשארת רק את, נועי. תבואי ללוות אותו?
לאה שתקה. נועה שתקה. הסתכלה אל קופסת הדואר. מונחת שם הייתה מעטפה מהסבא.
המכתב האחרון, לפי החותמת, כבר חודש שוכב. לא הספיקה לקבל בזמן, שוב הייתה בנסיעה.
בחצי שנה האחרונה, זו הפעם השלישית שהיא נוסעת, ולא בטוח שזו האחרונה. החברה בה עבדה פתחה שלוחה חדשה בבאר שבע, והיא שלחה את עצמה מטעם העבודה, משום שלכולם היו סידורים, ילדים, בעיות בריאות רק היא, פנויה, הקרבן של המשרד
נועי? נשמע שוב הקול של לאה לא רוצה שיחשבו ששכחנו את סבא. אומנם היה עקשן, אבל בסוף בן אדם ולכם דווקא הייתה מערכת יחסים נורמלית, לא? אז, להגיד למרים שתיסעי?
כן אמא. בטח שאסע. רק
נועה קמה, ניגשה לקופסה, לקחה לידה את המכתב של סבא, ואז החזירה חזרה.
אמא, אני לא מבינה איך זה קרה. ראיתי את סבא בראש השנה, היה נראה מצוין.
נועי, נשמה, מאיפה לי לדעת הגיל שלו, הלוואי על רוב הגברים היום שמגיעים לגיל הזה. שבעים ושמונה לא רע. שנזכה לאריכות ימים…
נועה הייתה בהלם. אהבה את סבא שלה מאד, ואולי הייתה היחידה במשפחה שדיברה איתו בקביעות. הקרובים שלו כבר מזמן ניתקו קשר.
עם אמא שלה לאה זה סיפור ארוך. שניהם, היא וסבא, לא ממש הסתדרו, במיוחד מאז שסבא כעס על מותה של אבא של נועה בנו היחיד והאשים את לאה שהיא “שחטה אותו בעבודה” עד שבסוף מת בטרם עת. מה שלאה הסבירה היא באמת שכנעה אותו לעזוב משרה נוחה, לצאת למשמרות, להרוויח עוד כי היה צריך לשפץ, לקנות סוף סוף חלקה ליד כפר סבא, חלומות של דירה וגינה.
אבא של נועה, מורה במקצועו, רצה שתהיה לאה שמחה. לאה רצתה מעקב אחר הדירה ועל הדרך עוד קצת נוף. הוא עבד בטירוף, חזר עם מתנות עד שפשוט לא חזר. התקף לב.
בסוף, אחרי ההלוויה, סבא אמר ללאה, שיותר היא לא מוזמנת אליו. אין לי מה לעשות עם העבר שלי. לאה, במילים שלה, ענתה לו: לא ביקשתי ממך כלום.
מאז, היחסים קפואים. רק לנועה נשאר לו לב לדבר. היא, כילדה, באה כמעט כל קיץ אליו, ובבגרותם, עברו לכתוב זה לזו מכתבים. בטח, כן מכתבים. שום וואטסאפ, שום אייפון “המצאות שטותיות”, כפי שהוא היה קורא לכל אלקטרוניקה.
אולי בגלל זה, אף אחד מהמשפחה לא החזיק איתו. במאה העשרים ואחת מי שולח מכתבים? ולמה בכלל, כשאפשר פשוט להרים טלפון או לב שלוח מייל?
הקרובים שלו כבר חשבו שהוא על סף קוקו. גם תושבים במושב לא רחוקים מהדעה הזו.
הלכה לו השפיות, ליחששו הפנסיונריות על הספסל בכניסה למכולת. לא פלא: קודם הלכה אשתו, אחר כך הבן. כך זה כשנשארים לבד.
ולאחרונה אפילו מרים, השכנה, חשבה שהוא משתגע. מספרים שבשבועות האחרונים התחיל לדבר המון עם… חתול. לא, לא עם אנשים. לא לעצמו. עם חתול! אבל אף אחד מעולם לא ראה את החתול הזה.
נו באמת, איך לא לחשוד?
אחרי השיחה, נועה זרקה את הטלפון על המיטה ונעצמה לעבר הקיר. הדמעות שטפו אותה. ממש התכוונה לבקר הקיץ הזה, אבל עוד אחת, ועוד נסיעה, ועוד שלוחה שהמנהלת פותחת, ובוס מחייך:
תקשיבי, נועה, לפי החוק מותר לי לשלוח אותך. ואם לא מוצא חן, הדלת פתוחה לכולם. רק תזכרי איפה תמצאי עוד משכורת כמו שלך פה?
המשרה אמנם שמש, אבל נועה הרגישה שזו עבדות, בלי הפסקה, בלי שינה. מתישהו, זה יגמר. עד אז אין לה חיים.
*****
בבית העלמין, אחרי הדקה דומייה, ובהכוונה של כמה מהשכנים, דחפו את הארון לקבר. נשאר רק לזרוק גוש אדמה.
פרחים טריים, הלוויון, נשאר עוד סעודת מצווה הרבה ערק על השולחן והמון נאומים: הוא היה איש טוב ואיכשהו, בשיחות האלה, סבא חיים בעצם ימשיך לחיות בזיכרון של כולם, לא בגוף, רק בסיפורים.
כשנגמרו הבורקסים, והערק אחרוני השכנים חייכו בנימוס והתפזרו, מי לביתו, מי למכולת. ככה, פתאום, נועה נשארה לבד. לבד-לבד.
לא הספקתי לא הספקתי להיפרד מסבא נאנחה. כדי לא להשתגע, התחילה לסדר: אוויר לבית, שטפה במרץ רצפה, הורידה קורים עם מטאטא, העבירה כל סלט למקרר.
התחילה להרגיש קלילה יותר. הבית של סבא פשוט, עניו, אך מזמין. הכל נקי, ריח של עץ ישן. בחוץ כבר ערב, וריח פריחה בלי סוף בגינה.
היא יצאה לסיור: הגינה מסודרת, אבל ריקה סבא לא נטע בשנה הזו. אולי הרגיש חשבה.
תחת עץ התפוח, הסלולרי ביד, הודיעה לאמא:
הכל נגמר, אמא. ליווינו אותו בכבוד.
כל הכבוד, נועי. הוא היה קשה, אבל מי לא? בסוף בן אדם.
דווקא היה בסדר גמור, אמא. פשוט היה לו קשה, הרבה דברים קרו לו. אל תשמרי עליו טינה. אהב את אבא שלי כל כך
עזבי, נועה, את הלא תשכנעי אותי עכשיו. שיהיה לו רגוע בשמים. תגידי, מתי חוזרת היום או מחר? לא מפחיד שם לבד?
לא היום, וגם לא מחר. לקחתי חופש. נשארת קצת. מרגישה שקט פה. חוץ מזה, תשעה ימים אולי תבואי?
נועה! עד המושב שלך? אני עכשיו בקושי יוצאת מהשכונה, עוד תזכורת עונת הדשא התחילה!
טוב, לא לוחצת. אבל רק תזכרי גם אבא טמון פה. את לא ביקרת אפילו פעם מאז ההלוויה.
אמרתי שצריך לקבור אותו בעיר, לא במושב! טוב, נועה, מתחיל לי עכשיו “שטיסל” נדבר, כן? ביי.
נועה חייכה. אמא שלה אלופה ב”רגעים חשובים” להפוך לאייטם קטן מהסדרה.
בחזרה בבית, חממה כוס תה עם עלי נענע ומליסה שמצאה במחסן של סבא, שתתה ונפלה למיטה.
לפני השינה, שוב שלפה את מכתב סבא. כבר קראה כשחזרה מהעבודה הארורה, אבל היה מוזר: לא כמו תמיד, אלא כולו רמיזות לחתול מסוים.
איזה חתול? לסבא אף פעם לא היה בעל חיים. תמיד טען בלגן יש מספיק גם בלעדיהם.
“רוצה שתדעי, נועה יקרה, שיש לי עכשיו פה אורח. קראתי לו שחורי. אומרים שחלב לא טוב לחתולים בוגרים, אבל הוא שותה חצי בקבוק כל יום! מחר שוב אבקש מהשכנה חלב, היא בטח תתפלא… וכסף בטח שיש, אני משלם. אבל שחורי רעב, ואני באמת כבר לא יודע מה להכין לו. אפילו אותו בקושי ראיתי כל הזמן נחבא. בלילה מרגיש כאילו הוא מסתכל עליי עם העיניים אולי כשתבואי ננסה לתפוס אותו יחד?”
הייתה עוד הרבה שטות על אותו “שחורי”. אבל באמת, לא היה שום חתול שחור בבית, וגם בימים בהם נועה הסתובבה לא ראתה אף whiskers. מצד שני, לפעמים הרגישה מבט בעורף, בדיוק כמו שסבא כתב.
“אצטרך לשאול את מרים פרידמן על החתול הזה”
*****
בבוקר, עייפה מהסערה, פקחה עיניים. קרני השמש זחלו דרך התריסים, ברחוב צפצפו ציפורים, תרנגול מהמשק השכן חיפש להבהיל את השמש בוקר מושבי רגיל.
נועה נעמדה והקשיבה לצלילים, נזכרה בילדותה, כשבאה בחופש לסבא, בנתה תיבות קינון, והרגישה כמה רצתה לשאול את מרים השכנה על החתול.
איזה חתול? נדהמה מרים.
אין לי מושג, נאנחה נועה. הוא כתב לי על שחורי. במכתב האחרון.
א-הא! חבטה מרים במצח. עכשיו אני מבינה. לפני חודש, שמעתי אותו מדבר לגדר. מנסה לשכנע מישהו לצאת מאחורי המחסן, אך לא היה אף אחד. יום אחרי שוב. אחר כך התחיל לשתף אותו בכל סיפורי החיים אבל אף פעם לא ראינו חתול בוילה או בבית. ואני הייתי אצלו הרבה, פעם עם חלב, פעם עם עוגה, פעם על תה. כששאלתי אותו אמר, כשאתפוס אראה לך. לדעתי, קצת התבלבל בסוף. אם היה חתול אמיתי, מישהו היה רואה, לא?”
לא יודעת… הרהרה נועה. לא נראה לי שסבא השתגע, היה צלול. אולי יש משהו שאנחנו לא מבינות או שפשוט היה טוב בלהתחבא למישהו חסר כאן חתול בשכונה?
זהו בדיוק! אף אחד לא איבד חתול שחור אצלנו. אמרתי לך, אפילו שלטי ‘אבדה’ אין.
אחרי עוד שיחה, חזרה נועה לבית וסידרה גינה תוך כדי מחשבות: אם אכן היה חתול לאן הלך?” בינתיים, מתוך המחבוא, השחורי המציץ הסתכל עליה ולא הבין בעצמו למה הלב שלו נשאב אליה…
משהו בנועה הזכיר לו את סבא. היה לה חיוך כמו שלו, עיניים כמוהו, רכות כזו. אבל פחד הפחד הגדול השאיר אותו נסתר. תמיד חטף מהילדים במושב: כיסאות, אבנים. עד שהגיע והתחבר לסבא, שדיבר אליו בלב טוב, בלי הקנטות.
אבל עדיין להיחשף? קצת קשה. והנה, בתשעה ימים, כשרוב האורחים התפזרו, ונועה הייתה לבד, פתאום זכתה לג glimpse ממנו. היא שאלה:
אה, אז יש אותך באמת, שחורי! קראה. בוא, נכיר.
אבל כשהתקרבה, נעלם והתחבא.
למה אתה כל כך פחדן, שחורי? מחר כבר חוזרת לעיר בוא, אל תפחד. רק להכיר אותך אני רוצה.
מרים, שעברה בסביבה להסגיר לה תיק עם עוגות גבינה לנסיעה שמעה את נועה משוחחת באוויר. הציצה מעל הגדר ראתה את נועה, אבל מן החתול אין סימן…
ברוך הבא לתוכנית פסיכיאטריה במושב, חשבה לעצמה, כמעט שוכחת את העוגות.
אחר הצהריים, עננים אפורים הגיעו, העופות צרחו באימה והאוויר התמלא תחושת סכנת סערה. יש מצב שמתחילה פה סערה, חיוותה דעתה נועה ברעד קל.
ופתאום זרם מים עוצמתי התחיל, רוח חזקה. קוראים לזה יינואר בשפלה, אבל באותו רגע, למישהו קטן בחוץ זה היה סוף העולם. קריאות רעמים, ברקים משוגעים.
בלילה, הגשם הקיש שוב ושוב על הגג, השתרבבה לטפטוף משונה. נועה התגלגלה במיטה, ניסתה להרדם. שום דבר.
ואז, רעם מטורף הפגיש אותה לתוך ישיבה דרוכה הציצה מהחלון, ראתה שני עיניים בוהקות בחושך.
הו, אלוהים! סיננה מתחת לשמיכה.
לרגע, משהו שחור ומטפטף נכנס דרך החלון, רץ לחדר, דהר לארון, חזר אחורה, והתחבא מתחת למיטה.
שחורי… ניחשה נועה. בזהירות רבה, הצליחה להוציא אותו, לייבש אותו, להניח לו להתכרבל לידה בחוץ סערה אימתנית, אבל שם, במיטה, שניים התחממו זה בזה.
הברקים כבר לא היו כל כך מפחידים.
*****
לקראת בוקר, חתול פעלתן רוצה לצאת מחלון. נועה התמתחה, התבוננה בו.
לאן אתה ממהר, חתולון?
הוא הביט בה, מצמץ כאילו התנצל שהוא בכלל “נשבר” קצת אתמול.
מיאו… גירד בפינה. רצה שילכו יחד.
בלי ארוחת בוקר? השתגעת! ולאחר מכן תחליט: להישאר פה, או לחזור איתי לעיר. אני חושבת שסבא היה שמח שנתקבץ יחד. וגם אני. הבחירה אצלך, שחורי…
האכילה אותו, הניחה שיילך לחצר, התארגנה. לפני שהספיקה להגיד “רחובות”, עמד שחורי על המדרגות, הביט בעיניה, והיה ברור: בוחר לבוא. התרפק על רגליה, וכל כולו השתוקק לברוח מהעבר.
ידעתי! ידעתי שתסמוך עליי חייכה נועה.
כשמרים פרידמן ראתה את נועה באה אליה עם שחורי על הידים לקחת מפתחות, לשמור עד שתבוא שוב השתנקה.
זה… זה החתול?
זה הוא בעצמו, קרצה נועה. אז נראה לי שכולם ח owe לסבא התנצלות על שיגעון הסוף. הכל היה סתם חתול ביישן. לא משוגע, לא כלום.
וואלה, בחיים. את תבואי עוד?
בטח, אני ושחורי נבוא. אולי לא כל שבוע אבל בטוח נבוא.
קחי בדרך, יש לך פה עוגות גבינה!
תודה, מרים. תודה על הכל.
אחרי שנועה עלתה על האוטובוס, הביטה בשמיים. רגע, נדמה היה לה שענן בצורת פנים של סבא חייך אליה. אפילו שחורי לידה הרים מבט אל החלון, כאילו גם הוא זיהה.
הפנים חייכו אולי אפילו קרצו.
ואז האוטובוס זז, והענן נעלם. ואפילו אם הכל היה רק דמיון, זה לא משנה.
כי סבא ממשיך לגור איתם, בזיכרון ובלב, איפשהו גבוה, הוא בטוח שמח שהם מצאו אחד את השנייה.
