כביש 49, אחרי הצהריים מאוחרים, היה עטוף בשקט כה עבה שאפילו הרוח כאילו נעצרה, ממתינה לזריחה האחרונה של השמש מאחורי הרי יהודה. השמיים בערו בגוון ענבר חמים, והרצועה הישרה של הכביש התפתלה הלאה, מוכרת לנועם בר־אל לכל פנייה וסדק. מנוע האופנוע נהם בעדינות הקצב המוכר שמלווה אותו שנים, קצב שאינו מרפא אך גם לא מאפשר לעבר לתפוס אותו סופית.
פתאום נצנצו אורות בתמונת המראה האחורית.
אדום. כחול. בהיר, עקשני בוהק מדי מכדי להתעלם ממנו.
נועם גלש בשקט לשולי הדרך וכיבה את המנוע. הוא נשף אוויר, מבין כנראה מה הסיבה. הפנס האחורי שוב הבריק חלש, וזה, כמו פעמים רבות בעבר, נשאר בלי טיפול. הזמן דוהר הלאה, ולא כל הרגל נהיה נכס עם השנים במיוחד לא אצל מי שמורגל מדי לבדידות.
הוא התרגל לדרכים, אבל אף פעם לא להיתקלות שיכולות להפוך לב חולה.
הוא ישב, קסדתו עוד לראשו, ידיו רפויות על הכידון. על דרך החצץ התקרבו צעדים בטוחים, מבוקרים, מגויסים.
שלום רב, אדוני.
הקול היה מרגיע, נשי, צעיר אך יציב כקליע.
אתה יודע למה עיכבתי אותך? שאלה השוטרת.
נועם רק הניד בראשו.
כנראה בגלל הפנס, אמר בקול צרוד של מי שאכל הרבה איילון ושמש בדרכים.
נכון. אנא, תעודות בבקשה.
ידו רפרפה במהוססות פנימה, לארנק שחיכה בכיס המעיל. אצבעותיו רעדו קלות רגע של פחד שקט. הוא מסר לה את התעודות ואז הרים אליה את עיניו.
והעולם עצר. כאילו הכול נשאב החוצה בשאיבה שקטה.
הקצינה ניצבה קרוב. המדים מסודרים בדייקנות, עמידה גאה. תג צבעוני נצנץ על החזה באור הצהוב של בין ערביים. על הלוחית: קצינת משטרה תמר בר-יהודה.
תמר.
השם הזה פגע חזק יותר מכל אור ניידת.
גופו הפך נוקשה, נשימתו התקצרה. ניסה לומר לעצמו שהמוח משקר, שהלב דורש מה שנוח. אבל עיניו סירבו להתפכח.
היה בהן את המבט של סבתה מבט שהיה מזהה בכל מקום: כהות, דרוכות, רכות שמבליחה כשרק נדמה שלא מסתכלים עלייך.
למרגלות האוזן השמאלית, קלוש כמעט בלתי נראה, הופיעה נקודת חן קטנטנה דמוית סהר.
אותה תשומת לב, אותן תנועות ידיים. אותה סימן שהוא חיפש שלשים ואחת שנה.
רגליו הפכו קצף. הדרך, האופנוע, הניידת הכל התרחק כאילו נדחף מחוץ להכרתו.
שלושים ואחת שנים.
חיפש את אותו סימן כל השנים האלה.
תמר עיינה במסמכים במבט מקצועי:
נועם בר־אל, זו הכתובת הנוכחית שלך?
כן, גבירתי, ענה בעצלתיים.
מעטים עוד קראו לו בשמו המלא. בדרכים, במפגשים חטופים, כינו אותו “רפאים” מופיע, נעלם, בן־בלי־כתובת.
פניה לא השתנו. מובן. אם אמא שינתה שמות והעלימה אותה בילדותה, גם תמר לא תוכל לחוש כלום כלפי שם משפחתו.
אבל הוא ראה: איך היא מעבירה משקל לרגל האחורית, איך היא מסדרת קווצת שיער חצופה, איך קוראת בריכוז. את הג’סטות האלו ראה כבר אצל ילדה, פעם, ישובה על שטיח באמצע ים של טושים.
אדוני, גאלה אותו מפנטזיה. אתה מתבקש לרדת מהאופנוע.
קולה היה מנומס, אך יבש. ענייני.
קם באיטיות, מפרקיו דואבים. בראש סערו זכרונות, כגלים מנוגדים.
זכר את ידיה הזעירות על אצבעו ואת הלחש: “אני אמצא אותך, תמיד”.
זכר איך החזיק אותה תינוקת, הבטיח ליללות הלילה לא להישבר. וזכר את היום שחזר לדירה ומצא רק שתיקה בלי מכתב, בלי הסבר. רק שקט שהלך ונכנס בנשמה.
חיפש אותה: ניירות, טלפונים, רמזים משומשים. ואז נקטעו השבילים. הוא נסע הלאה כי אחרת לא ידע איך. אבל בתוכו לחפש לא הפסיק.
תסובב ידיים לאחור, פנתה קצינת המשטרה, תמר בר־יהודה.
לקח שניה עד שהבין. ואז הרגיש את הקור של המתכת על פרקי ידיו.
היא רכסה את האזיקים בעדינות, בפיקוח כמילוי הוראות.
יש לך דו”ח פתוח, הוצאה פקודת עיכוב. אני צריכה לקחת אותך לתחנה, אמרה ביבשושיות.
דו”ח, תקלה ביורוקרטית, שאולי כלל לא ידע עליה. בשלב זה, זה נדמה היה שולי.
מה שהיה חשוב הבת האובדת עמדה מולו, ממלאת פקודה, לא יודעת כלום.
היא התרחקה פסיעה, בוחנת אותו. לשניה ברק מבט לא מובן סקרנות, ספק, תחושת היכרות לא ברורה.
הוא ראה בה את העבר. היא ראתה אותו זר, ובכל זאת משהו נדבק במבט.
קצינה בר־יהודה, לחש נועם.
היא הרימה גבה.
כן?
מותר לי לשאול שאלה?
היססה. ואז הנהנה.
בקצרה.
פעם שאלת את עצמך מאיפה הצלקת הזעירה מעל הגבה?
אחיזתה בשלשלת האזיקים התהדקה.
סליחה?
היית בת שלוש, המשיך בלחש. נפלת מהאופניים האדומים בחצר. בכית חמש דקות, ואז דרשת גלידה כאילו לא קרה כלום.
האוויר התעבה, הפך סמיך.
עיניה התרחבו, רק מעט מספיק כדי שידע שפגע.
איך אתה יודע? שאלה בקול לא יציב.
לידם חלפה מכונית, קול מנוע משונה כרוח ממקום רחוק. השמש שירבבה צללים ארוכים על האספלט.
נועם בלע רוק.
הייתי שם, אמר. אני זה שהרמתי אותך ולקח אותך הביתה.
היא חיפשה על פניו רמז, מנסה לחבר מילים לתווי פנים. הזהירות הפנימית התקוטטה עם רגש שלא הוגדר.
לרגע קצר, שני נתיבים מקבילים נפגשו סוף סוף.
ומכל מפנה חלומי מוזר ברחוב צדדי ליד קרית שמונה, היו שניהם קרובים קרובים להתחלה חדשה.
סיום: עיכוב מקרי הפך למפגש בלתי אפשרי. נועם קיבל סיכוי להתקרב אל האמת, ותמר להרגיש לראשונה פרק אבוד מהעבר. מה שיקרה הלאה, יקבעו לא ניידות ומשמרות, אלא האמת שנשארה ביניהם.
