אמא, תעברי לגור אצלנו! למה שתהיי כל הזמן לבד?”: רבקה עברה לגור אצל בתה, אבל חיכתה לה אכזבה
“אמא, תעברי לגור אצלנו! למה שתהיי כל הזמן לבד? יהיה לך אצלנו הרבה יותר טוב, נוח, ואף אחד לא יפספס אם תצטרכי משהו,” הייתה שירה, הבת שלי, חוזרת ואומרת כל פעם שהתקשרה בערב לשאול אם הכול בסדר איתי.
הרבה זמן סירבתי. בכל זאת, בת שבעים וחמש אני, יש לי את השגרה שלי, את ההרגלים, את קצב החיים שלי.
אני אוהבת לקום מוקדם, להכין לעצמי קפה בכוס החרסינה שלי, זו עם הסדק הקטן, לשבת ליד החלון ולהביט על הברושים ברחוב נרקיסים בתל אביב. אולי זה לא דירה מהודרת, אבל זה הבית שלי. השקט שלי. העולם הקטן שלי.
אבל לאחרונה, יותר ויותר הרגשתי לבד. במיוחד מאז שבלה, הכלבה שלי, נפטרה לפני שנתיים. הדממה בבית לפעמים הרעישה לי באוזניים. הטלוויזיה כבר לא עניינה אותי, ספרים עייפו אותי אחרי כמה עמודים, והשכנות שלי הלכו יותר לבקר את הילדים שלהן מאשר לשתות אצלי תה. פתאום הבנתי אולי לשירה יש צדק.
ויום אחד, כשהתקשרה שוב ואמרה:
“אמא, תעברי לגור אצלנו. נארגן לך חדר, יהיה לך יותר קל…”
“טוב,” עניתי, מפתיעה את עצמי. “אם זו באמת הבקשה שלכן, אעבור.”
לא ידעתי שההחלטה הזאת הולכת לזעזע לי את החיים. קודם לטובה. ואחר כך… פחות.
שירה קפצה מצחוק.
“אמא, אין לך מושג כמה אני מאושרת! תומר יבוא לאסוף אותך בסוף השבוע. כבר קנינו לך מצעים חדשים, וילון, מנורת לילה. יהיה לך מהמם!”
כל כך רציתי להאמין שזה יהיה תחילתו של פרק שקט ואחרון בחיים. שארגיש שוב חלק מהמשפחה. שלא אלך לישון לבד, עם התקתוק של השעון. באותו ערב ארזתי כמה בגדים, תמונות, וכמה ספרים שאני אוהבת. השארתי את שאר הדברים “רק לבדוק איך זה ילך”, שכנעתי את עצמי.
בשבת, תומר הגיע בדיוק בשעה. מחייך, עוזר, קצת מדי מלא תזזית בשבילי, אבל בחור טוב. כשסגרנו את דלת הדירה, הרגשתי דקירה קטנה, כאילו אני משאירה מאחוריי חלק ממני.
הדירה של שירה הייתה מרווחת, מוארת, מלאת חיים צעצועים של עידן, הנכד הסקרן שלי, מפוזרים בסלון, צבעי גואש על השולחן, סלי כביסה שלא הספיקו לקפל. החדר שלי באמת נראה מושקע. מצעים חדשים, מנורה חמה, עציץ ירוק. ניסיתי להאמין אולי זה באמת יהיה טוב.
הימים הראשונים היו ממש כיפיים. שירה הכינה קפה, עידן סיפר על הגן, תומר צחק איתנו בארוחות הערב. טיילתי עם שירה בפארק הירקון, בישלתי להם מרק עוף, ועידן זלל את הלביבות שלי כאילו הן זהב. הרגשתי מבוקשת. שמחה אמיתית בתוך הבית.
אבל ביום הרביעי משהו התחיל לחרוק.
בהתחלה זה היה הרעש. תומר התרוצץ בבית עם נעליים, שירה ישבה בזום עם לקוחות כל היום, עידן השתולל עם מכוניות צפצפניות שעושות רעש של משאית זבל וגשם של צופרי אמבולנס. הרגשתי שהאוזניים שלי עומדות להתפוצץ.
אמרתי לשירה בשקט, “מתוקה, קצת רועש לי…”
היא חייכה ואמרה: “אמא, זה ילדים. צריך להתרגל.”
וניסיתי, באמת שניסיתי. אבל בלילה, כשהכול נרגע, הלב שלי עדיין דפק כמו דוד ישן. אחרי חמש עשרה שנה לבד, הכאוס הזה היה לי כמו סערה בלי סוף.
הבעיה השנייה הגיעה בשולחן הערב. תומר מזג לעצמו כוס יין, ועוד אחת. עוד כלום, אבל בשלישית וברביעית הוא התחיל להרים קול. אני תמיד פחדתי מצעקות, מאז שאבא שלי… טוב, לא משנה. לא רציתי להיזכר בזה.
עידן כבר התלונן, שירה הייתה עייפה, ותומר התרגז ש”אף אחד לא יודע לנוח פה”. ואני, כמו צל, מחזיקה ידיים חזק מתחת לשולחן, ותוהה איפה נעלמה החמימות המשפחתית שתיארתי לעצמי.
בימים שאחרי זה, דברים הקטנים החלו להפריע לי:
אם שירה הייתה עייפה, הייתה אומרת: “אמא, את יכולה לנסות לא להפריע? יש לי מלא עבודה היום.”
תומר היה זורק כלים לכיור ואומר, בחצי חיוך: “אמא תמיד ידעה לנקות, נכון?”
ועידן, כמעט לא נכנס אליי לחדר. ואני, מצאתי את עצמי פחות ופחות יוצאת ממנו.
אפילו כשאמרתי לשירה, “אכין לכם ארוחת צהריים,” היא ענתה, “אמא, לא צריך. תנוחי.”
וכשביקשתי טיול, ענתה, “אין לנו זמן עכשיו. מחר. אולי.”
אבל המחר הזה אף פעם לא הגיע.
ואז, במוצ”ש בסביבות חצות, התעוררתי מצעקות רמות. שירה ותומר רבו, חזק, כאילו כל רמת גן שומעת אותם. ניסיתי להיכנס, להגיד: “ילדים, עזבו, לא שווה בריאות,” אבל שירה הסתכלה עליי במבט קר שאפילו לא הכרתי.
“אמא, זה לא עניינך. לכי לישון.”
עשיתי מה שאמרה. חזרתי לחדר ופתאום, הרגשתי שנשבר לי הלב.
באותו לילה היה לי לחץ דם גבוה, קראו לרופא. הייתי צריכה להסביר שאין לי תרופות קבועות, על אף שרוב בנות גילי כבר צורכות משהו קבוע. והרופא אמר: “אולי הגיע הזמן להתחיל.”
בפעם הראשונה, חשבתי על הדירה שלי. על המטבח עם המפה הפרחונית, הכורסה ליד החלון, הספרים, השקט, החירות.
עם כל יום, המחשבה הזו הלכה ותפסה נפח. עד שיום אחד, מצאתי את עידן יושב בחדר שלו, שקוע בטאבלט, ולא ראה אותי בכלל.
הבנתי.
אני זרה פה.
אני אורחת, לא חלק מהמשפחה.
ולא אורחת לחוצה, אורחת נסבלת.
בערב אמרתי לשירה: “אני חוזרת הביתה.”
היא הנידה בראשה, מופתעת ואולי אפילו קצת כעוסה.
“אמא, פה יש לך הכול. למה שתחזרי לבדידות?”
“מותק,” עניתי לה ברוגע. “בדידות זה לא אותו דבר כמו חוסר שקט. תביני כשתהיי בגילי.”
היא ניסתה לשכנע. אבל הלב שלי כבר החליט.
למחרת ארזתי את המזוודה, וביקשתי מתומר שיחזיר אותי לדירה שלי.
כשחזרתי לדירת החדר שלי בתל אביב, הרגשתי כאילו אחרי שבועות סוף סוף אפשר לנשום שוב. ניקיתי קצת, סידרתי את הפרחים, הכנתי לעצמי תה בכוס האהובה עליי, והתיישבתי רגע ליד החלון.
השקט שוב היה שלי. הוא לא הפחיד אותי. הוא הרגיע אותי. ופתאום, בפעם הראשונה מזה חודשים, חייכתי באמת.
חשבתי על חתול ג’ינג’י, עם עיניים ירוקות. על חבר חדש, קטן, שיכניס שוב נשמה לדירה.
כן. מחר אלך לעמותה.
כי תמיד אפשר להתחיל מחדש, בכל גיל.
העיקר שיהיה זה המקום שלך באמת.
