החיים הריקים של יסמין
הגשם כבר לא הקפיא את רגליה היחפות יסמין כבר לא הרגישה אותן. רק הרוח, כמו שוט, הצליפה בפניה, בידיה ובצווארה, חודרת אל תוך גופה הדק שעטוף רק בחלוק לילה דק ושחוק. שערה האפור הפך כבד ולח מהמטר, נדמה כאילו נטבע בתוך טיפות הגשם. הרוח השריקה בין הבתים בתל אביב של פעם, וייסמין כבר לא ידעה להיכן היא צועדת אבודה בחצר הקטנה שלה, מאחורי הצריף. כשהיא נצמדת בגבה ללוח עץ קפוא של הגדר, היא חיבקה את עצמה על ליבה ולחשה בקול רועד:
הלוואי שאמות כבר. קח אותי, אלי… שיבוא כבר המוות…
הייתה ייסמין מתה באותו לילה, קופאת מקור, אילולא מרים השכנה התל אביבית יצאה להאכיל את העז שלה שנותרה מהימים שלפני קום המדינה. ראתה שהדלת של יסמין פתוחה ומבעדה בוקע אור קטן.
יסמין, את שם מחפשת משהו בחושך?
אבל יסמין רק עמדה בפינה, מוסתרת מהרחוב בעץ תפוז וגשם שוטף, ועיניה סגורות, חוזרת וממלמלת: “למות למות…”
מרים רצה פנימה לחצרה של יסמין.
יסמין! איפה את? יסמין, אלוהים ישמור עלייך! יסמין!
ולא היה ביסמין עוד כוח לענות. היא התנשפה, החליקה על הגדר, והניחה את ראשה האפור המבולגן על הברכיים, מייבבת. דמעות זלגו על לחייה החרושות בצללים. ואז מישהו תפס אותה וניסה לגרור אותה פנימה, אך גופה כבר נוקשה כקרח.
יא אללה, זקנה מופרעת! חכי רגע! – נשמע קולה של מרים, והיא רצה לקרוא לעזרתו של דויד, בעלה. יחד סחבו את יסמין למיטה בתוך הבית.
מאותו יום, יסמין כבר לא קמה. בבוקר באה רותם, אחות צעירה מהמרפאה בשכונה, הופתעה לגלות שבגיל תשעים ושתיים, לא חלתה יסמין בדבר, רק כוויות קור בכפות הרגליים. כשהתקרבה אליה ולחשה:
כדאי שנפנה אותך לבית החולים. לקרוא למדא?
הזקנה הביטה בעיני התכלת של הבחורה, בלחיים הלחות קור, ונענעה בראשה בעיקשות.
לא, לא צריך. כאן אשאר. לכי, מתוקה שלי, אל תבזבזי עליי זמן. אני כבר לא צריכה כלום. תלכי לשלום.
שכבה ככה שבועיים. ומה גרם לה לנדוד בלילה ההוא החוצה, יחפה ורק בחלוק? בני השכונה אמרו שזו סתם שטות של זקנים, אבל יסמין ראתה בזה משהו אחר, מסתורי וכמו גורלי. כמה שעות לפני כן, בערב, ישבה על מיטתה המרופטת, פרמה גרב מצמר ישן. אצבעותיה ידעו בעיניים עצומות את הדרך. אבל מוחה נדד הרחק מהגרב. הפנים הקפואות שלה הביטו בנקודה אחת, וחיוך מוזר, כמעט מפחיד, עבר על שפתיה היא התבוננה בעבר.
מאז ילדותה כלום לא היה טוב בחייה של יסמין. רק עבודה דלה וצרות ושנים של עוני, ורק אור חטוף קצר, שאין לו תחליף רגש קצר של אהבה.
קראו לו עמוס.
עמוס… עמוסי… לחשה בשיניים רועדות, ופיה הרחב התפשט בחיוך בלתי מוסבר.
אולי חלמה או הזתה שראתה את עצמה פוסעת לשדות, מעבר לפרדסי יפו הישנים, מחכה בחום השמש הגבוהה, דואגת ומקווה. והוא הבטיח לבוא. היא הציצה רחוק, עוצרת את השמש בכף ידה, מחכה, לבה נחמץ. ולבסוף, מעבר לענני האבק, ראתה דמות גבר. רצה אליו באושר, קוראת: “עמוס! עמוס!”
כאלה חלומות ליוו אותה בלילה ההוא. פתאום התעוררה באמצע הלילה, התהפכה קצרת נשימה במיטתה. מבט חטוף מהחלון סופה בחוץ, הגשם מרעיש על הפחים. הסירה את השמיכה, שלחה ידיים לפנים, מגששת בדרך אל הדלת.
אני שנייה, חוזרת תכף…
יצאה, דוחפת בנעליים היחפות אל ריצפת האבן הקרה. התבוננה בגשמים הלבנים שנשפכו מעל תל מונטיפיורי. שוב שלחה יד קדימה, כאילו היא מתחננת:
עמוס…
קור פילח אותה לכל אורכה. רגליה היחפות נתקלו במדרגות האבן וירדו אל החצר. מבטה נעוץ באופק, אל מחוץ לגדר הולכת אליו, מתמודדת עם הרוח והסופה.
עמוס! אני כאן! עמוס!
הגיעה עד הגדר, נסתה להציץ מעבר לה, רצה לאורך אחריה… ורק עכשיו הרגישה כי רגליה קופאות והשוקיים מאבדות תחושה. מיהרה לרוץ בחזרה לשער, עדיין מחייכת.
רק אציץ גם מצד הזה…
אבל את השער לא מצאה. הסתבכה, הסתחררה סביב החצר. כל כיוון עץ, חומות, כפות רגליים עטופות בבוץ… כך הלכה לאיבוד. כך מצאו אותה.
מרים באה אליה, מביאה לה לחם וביצה קשה, מדברת אליה, מדליקה תנור. גם רותם האחות עשתה לה חבישות, מרחה משחה מסריחה על הרגליים, דרשה לבדוק חום. כל מה שאמרו לה עשתה. אך כשנשארה לבד, הביטה בתקרה בעיניים ריקות. הקשיבה לכל רעש שבחוץ: נביחות כלבים, חריקת עגלות, קריאות של תלמידים השבים מבית הספר.
רוב הזמן נרדמה. פקחה עיניים: לפנות בוקר, או אולי שוב לילה. בולי עץ חורקים בתנור. מהגג טיפות מטפטפות. “אוח, אלוהים, מתי כבר אמות? הלוואי למות…” שוב ושוב חזרה לעצמה.
מילדות למדתי אמת אחת קשה ופשוטה: הגורל שלי מדרון תלול, מכוסה בבוץ חלקלק ובליל קוצים. ממדרון כזה אין לעלות, רק להידרדר, ולחטוף מכות מהאבנים שבדרך. אף אחד לא יעזור, לא יתפוס, לא ירים בחזרה אל השמש. כל חיי מסביב חיו ככה, וגם אני לא ציפיתי ליותר. התרגלתי לחשוב שחיים הם נפילה עייפה ומיגעת ורק להחזיק, לא לצעוק.
האביב ההוא בתל אביב היה מאוחר ואכזרי. לא חם ולא שמש, אלא רוחות קשות וגשמי זעף, הבוץ בכל פינה, הבתים טחובים. עד מאי לא נגמרו הגשמים, וכשהתייבשה סוף סוף האדמה, נחשפה אדמה הרוסה, חומה כהה. זמן רב לא הלבינו עלי הגפן והגנים היו עירומים, אפלים. יסמין התהלכה ברחוב פיק”א, בידה דלי מים מהבאר, מטפטפים על רגליה החשופות, עושות לה צמרמורת. גברים עמדו מעבר לכביש, תחת הגדר הרעועה, מעשנים, מדברים בלחש ומקפיצים אליה מבטים. אבל יסמין עברה מולם מבלי להביט היא כבר התרגלה להיות בלתי נראית, כמו עוד שיח גדר.
יסמין! קול הצרידה של דבורה, השכנה מהפרדס, שסייעה לאדונית השתולה, פילח את האוויר. היו אלה פקודות לא בקשות. רוצי מייד למכולת! תגידי לאבנר שייתן בד סאטן לעלמה. הכי יפה, עם פרחים! ואל תשתהי, יש אורחים מהעיר הערב, צריך לערוך שולחן! ואל תשכחי להביא פרחים!
יסמין הניחה את הדליים ביציבות ליד הדלת, החליקה על הסינר שלבשה, וצעדה לעבר קצה הרחוב. הייתה בת עשרים ושתיים, אך נדמה שכבר חיים שלמים עברו עליה. בגיל עשר, אחרי שאביה ואמה מתו בשיטפון הגדול, לקחה אותה אלמנת פרדסים לעבוד “למען פרוסת לחם.” אז הייתה ילדה רזה, חבולה, פוחדת מהצל שלה. עכשיו הפכה לאשה גבוהה, חזקה, שותקת, ידיים גסות מעבודה, עיניים שהברק הלך מהן.
עבדה מן הבוקר עד הלילה עד שראש צלצל, רגליים מתמלאות עופרת. חתכה עצים בגשם, חלבה עז במבנה ישן ורעוע, לשה טיט לתנור, כיבסה בבור מים קפואים, עד שאיבדה תחושה באצבעות. גידלה ירקות בשמש הלוהטת, אולי בגינה “של אחרים” שם תפוזים בשלים החלו להירקב לפני שיכלה להרשות לעצמה לטעום מהם. בעלת הבית ספרה כל תפוז, וענישה כל גניבה. אז למדה לא להביט סביב, אלא רק להפניית עשבים. ניסתה להיות טובה, לרצות את האדונית כדי שיניחו לה מעט. עד הערב, גבה החיוור הבזיק בינות העלים, והתפוזים חייכו מהענפים, מפתים והיא לא העזה.
בשבתות חיממה את החמאם. סחבה דליים כבדים מלאי מים מהנחל, חיממה אבנים חזקות, עד שדמעות בעיניה מרוב אדים. אחר כך, בתוך הערפל הלם, קילפה בשקט סיבון, ושפשפה בגב האדונית הגדולה, עד שלא ראתה כמעט בעיניים מרוב עייפות. זו הסתובבה אט אט, מגישה כתף אחר כתף, דורשת עוד ועוד. יסמין כופפה ברכיים, נעמדה על קצות אצבעות, והמשיכה לשפשף. אחר כך ייבשה אותה, הלבישה בגדי שבת, והוליכה אותה בעדינות לבית. ראשה של יסמין הלם, הבחילה לא נתנה לה מנוח. למדה לא להיעלב, אפילו כשהאדונית קראה לה “חמור עבודה.” קיר עבה הפריד בינה ובין העולם קיר של עייפות, ייאוש, ודבר-מה עמוק, ישן שכבר מת.
פעם אחת, בעודה מנגבת אבק ממראת הענק שבלובי, אמרה האדונית, עיניה מכווצות:
יסמין, אולי הגיע הזמן לחתן אותך? תרצי?
ירדה ממדרגת העץ, סחטה סמרטוט, וענתה בנימה אדישה:
מה שתחליטי, גברת.
או שתשארי רווקה זקנה?
לא חשוב לי.
טוב, כך עדיף! ילדים רק עושים רעש. עם מבנה כזה תמשכי עגלה שלמה של ילדים! הלוואי וזה היה של בתי…
פלוט לפתע, חשבה על בתה, ונאנחה כאילו פיה נעשה כבד, אך חיש מהר קראה לה הבת מהחדר השני ושוב נשארה יסמין לבד עם מחשבותיה.
העיסוק הזה לא נגע בכלל בנפשה של יסמין לבה ישן, שמור. הייתה יצור חזק, עמיד. הכול זז לידה, אבל היא כמו לא חיה באמת. אפילו הגברים התרגלו ליופיה העדין אך הקר, ולא טרחו להתחיל עמה. המשרת הוותיק משה אמר פעם: “יופיה של יסמין לא לבני אדם רק לא-ל.” כך המשיכו העניינים עד שהשתנה הכול.
זה קרה ביוני, כשאוויר החוף התייבש, והדשא התחדש ירוק בגינה. המתינו לאורחים מהעיר. עלמת הבית העליונה, חולת לב, הייתה אמורה לקבל את בנו של סוחר עשיר שעמד לשאתה. שלחו את יסמין לקטוף כלניות לפרחים. ירדה לאורך השביל לחוף הירקון, מתהלכת יחפה בעדינות, כשראה בחור זר חוסם את הדרך. בחולצת כפתורים מהודרת, מוקפד קו שיער משוח בג’ל. זה היה עמוס, רועה סוסים מהנחלה בדרום העיר, שהגיע עם בני האורחים. עמד, רגליו פסוקות, ועיניו בוחנות אותה בלי בושה.
שלום, יפהפייה, קרץ לה, מתבונן בידיה הארוכות, בחזה הגבוה.
יסמין לא הביטה אחריו. פסעה הצידה, מנסה לעקוף. הוא שוב חסם.
מה אתה רוצה? שאלה בלחש, עיניה באדמה.
איך קוראים לך?
מי שצריך לדעת יודע ואתה לא! ענתה לו ונעלמה בשקט.
עמוס לא ויתר. התחיל לבוא עם האורחים כמעט כל שבוע. שמעה את קולו, הרגישה את מבטו הכבד. פה בארון, פה ליד המטבח, מפנה לה מילים גסות, מנסה לגפף והיא תמיד התרחקה, כאילו לא רואה אותו. יום אחד, כשנכנסה לסככה אחרי קמח, קפץ מאליו, ותפס אותה מסביב לגב. יסמין בלי לחשוב דחפה אותו כל כך חזק, שהוא עף על הקיר. היא רק אמרה בשקט:
למה עשית את זה…
ואספה את המטפחת ויצאה, משאירה אותו במקומו. עמוס הביט אחריה, פגוע אך מסוקרן זו לא הייתה עוד בחורה מהכפר.
באשר ליסמין, לא אי אפשר לומר שהייתה מאוהבת, אך משהו ניעור בתוכה. זה לא היה עניין של אהבה רק הצתה חדשה. לראשונה מזה שנים הרגישה חיה.
באותו זמן, החלה לחייך יותר. רצתה להרגיש שוב את התחושה המוזרה שהבעיר בו. קמה בזריחה להשקיף על ערפילי הבוקר, חשת את השמש עולה, הרגישה את החיות של העולם סביבה. רצתה להתמסר לזה פשוט לחיות. אך ברגע שנזכרה, רצה מיד לעבודה. חודש חלף ככה.
עמוס לא הרוויח חיבה חוץ מנשיקה אחת בכוח שדחף בסככה, וגם שם חטף סטירה מצלצלת. אבל זה עשה את שלו. בא לו לעזור, והיא סוף סוף חייכה אליו חצי-חיוך מאור שפתיה. אבל לא התפתח מזה דבר.
יום אחד, עמוס נחלץ להגן על ילד קטן, שפוזר במטע. האדונית הורתה לשמש לחנך את הנער במכה. יסמין רצה להגן בגופה, אך נדחפה. ניסתה לתפוס קרש התגודדות עצרה. ועמוס בדיוק אז שלף את השוט מידיו של השמש וקרא:
לך מפה! אני אסביר לגברת לבד! עוף!
הנשים רצו אל הילד הבוכה. הילד גימגם, חיוור, ואז בכה חרש:
אמא שלי מתה אתמול…
המילים האלה פגעו ביסמין כמו אבן לראש. פתחה בבכי אדיר, ברחה לחדרה, התגלגלה למיטה ובכתה ממעמקים חמלה על עצמה, כעס אין אונים, געגוע למשהו שמעולם לא ידעה ולו שם.
עמוס מצא אותה. התיישב לידה בלי לומר מילה, רק חיבק אותה. היא לא הדפה אותו. הצמידה את פניה לגופו החם, לא זזה. הדמעות ניגרו, אך הכאב שקט. האזינה לנשימתו, ולחשה לפתע:
ומה יש אחרי הפרדסים? מה, שם בחוץ?
עיר, השיב, תמה, תל אביב הגדולה, חנויות גדולות, בתי כנסת.
ועוד?
אחר כך ים, כך אומרים. אי שם רחוק.
יסמין לא ראתה ים מימיה אפילו את נחל הירקון יָרְאָה לעבור. פתאום התעוררה בה תשוקה לראות את הים. רצתה לברוח מכאן ממקום בו היכו אותה, בו עבדה עד דם וקרעו לה את השם. רצתה להיות אדם. הביטה בעיניו בפעם הראשונה ושאלה:
תיקח אותי איתך? תתחתן איתי?
עמוס התפתל. לא היה גבר של מעשים, הרבה לדבר, פחות לעשות. אמר “צריך לחכות”, “אין לי כסף”. יסמין כבר לא התייחסה. פרצה החוצה הפכה לנועזת עד טירוף באותה קבלת החלטה. משכה אותו אליה, נשקה, לחשה שהיא לא פוחדת כל עוד יהיה איתה. באותה לילה איבדה את התלי הקטן שנשאה מהבית והוא נעלם בחושך. לא חיפשה אחריו. “כך נגזר”, אמרה בשקט, שקועה בעניין.
עמוס בא עוד פעמיים. היו נפגשים בסתר בסככות, במרתף הנשכח, בפינה רחוקה של השכונה. יסמין נפרחה. צעדה אחרת קלילה, גבה מתיישר. עיניה ברקו, לחייה אדימו. לפעמים חייכה לאט, גמלונית, כאילו לומדת מחדש.
ואז בא הסוף. חתונת העלמה הייתה סוערת, חגיגה ענקית ועמוס נסע עם הזוג העבירי לתל-אביב. היא שמעה ממוכרת הלחם: “הוא נסע, יסמין, חפשי אותו במדבר…”
המתינה. ירדה לשער בכל ערב, בוהה בשביל הפתלתל המוליך לפרדסים. עמדה, ידיים על לבה, תוקעת מבט עד בוא החושך. חדלה לאכול, חדלה לישון. פניה נעשו שקופות, עיניה שקעו, אך הבליח בזיק מטורף. דבורה יכלה להתעצבן, להעליב, אך יסמין רק חייכה באושר חולמני בטוחה שעמוס יחזור. הוא הרי הבטיח. כל נימי גופה האמינו.
עבר הקיץ הלח והסתיו הגיע עלים רטובים וציפורים נוגות. יסמין אהבה להביט באופק מעבר לפרדסים, במקום בו נדמה שהים מחכה. לא שאלה, ואם שמעה לא קלטה. הייתה בטוחה: דברים רעים מפריעים לו לבוא. אם בלב כל הימים הארוכים היו רגעים יפים, כשהיא נשקה לעמוס, הוא גם רוצה בהם כמותה. “צריך רק להמתין.” דיברה מעט, תמיד חושבת. כל הזמן עבדה עוד ועוד, יושבת לפעמים שותקת, עיניה מתבוננות מעבר לכול.
יום אחד, בסוף אוקטובר, כשכל הפארקים עמדו ריקים ושחור, ראתה יסמין בחור בודד ליד הגדר. לבה קפץ. נדמה לה עמוס. זרקה את הטן, רצה לא מרגישה אדמה. הניפה ידיים, קראה בקול חרישי:
חכה! חכֵּהֶהה!
הגבר אפילו לא הביט אחורה. יסמין רצה, נעצרה בגדה, לא יודעת לשחות. עברה על בול העץ, מנסה להסתכל מרחוק. לא רצתה לבכות כדי שלא ייעלם. דמותו נעלמה באופק. התאמצה להבחין בו אבל כבר נבלעה.
שושנה, שכנה שעסקה בגינה, מצאה אותה יושבת, ראשה למטה.
למה ישבת שם? שאלה אותה.
זה היה עמוס, ענתה יסמין.
איזה עמוס? מה לך ולו?
אני מחכה לו.
למה לחכות? שמעתי שהתחתן. גר בבת ים. יש לו משפחה, אפילו… בעצם, אולי נפטר, כבר זקן וחולה.
שקרנית, לחשה יסמין, והביטה במבט מוזר.
באמת! שמעתי בעצמי.
תשקרי אני אשתו. אין לנו ילדים כי לא הריתי.
הסעיף שלך מנותק מהמציאות… עברו שנים!
הזקנה צחקה צחוק מתפרץ, בלתי נשלט, מחשיכה עיני השכנה.
משוגעת… מלמלה שושנה, מתרחקת.
מאותו יום, כל השכונה כבר לא ניסתה להחזיר אותה למציאות. יסמין לא בכתה, לא המתינה כמו פעם. עבדה עוד יותר, ובלילות ישבה על המדרגות, מביטה בים הדמיוני שמעבר לגנים. עיניה ריקות, עמוקות, סגורות. כולם התרחקו ממנה, והיתה עוטפת את עצמה בשתיקה.
גם כשלא נחלשה לגמרי, בחודש יוני, כשהאוויר מלא ריח יסמינים ולבנה, התלבשה בבגד חג, הברישה שערה, יצאה להביט אל השמיים המשתנים מעל הפרדסים. עמדה בלי תנועה, דקה אך כבדה, כאילו שורשיה בארץ הזאת. ואם מישהו שאל אותה, במלוא החמלה, מה היא מחכה ענתה:
לאושר שלי. הוא מעבר לפרדסים. עמוס הבטיח להגיע היום.
מסכנה!
ורק הרוח נוגעת בעצים, הירקון ממשיך לזרום בעצלתיים, וים, הרחק-הרחק שם, מעבר לערים, היה ונשאר סוד עבור יסמין, שלעולם לא תדע מהו, חוץ משמו המרגיע.
חריקת דלת. מרים נכנסת להבעיר את התנור. יסמין מביטה בה,
נו, איך הרגליים? שואלת מרים.
הזקנה ממלמלת, מרים מתקרבת.
מה? לא שמעתי
…הלוואי שאמות כבר… הוא לא יחזור יותר. רק למות נשאר לי…
