יומן, 12 בניסן
לפעמים צעד אחד עולה לך בחיים שלמים. אבל מה אם זה הצעד היחיד שיכול להציל את הדבר היקר לי מכל? היום אני כותב על סִפּוּרָה של נעמה. זהו סיפור על אהבת אם, בגידה וסוד שהסתתר מאחורי זרם איתן של הירדן.
[הזווית נפתחת רחב. אם צעירה נכנסת לנהר בבגדיה, מחזיקה תינוקית צמודה לגופה במנשא. מאחור, על הגדה, עומדת קבוצה של בני מושב. אדם אחד מתפרץ לעברה, זועק בכעס.]
**האיש:** “אם תעברי את הנהר הזה, נעמה, אין דרך חזרה! מבחינתנו את לא קיימת!”
[המצלמה מלפנים, נעה עם האם. היא אינה מתבלבלת, מבטה נחוש. רק לעבר קדימה היא מביטה. לנערה שבידיה היא לוחשת.]
**נעמה:** “עדיף לי לא להיות ביניהם מאשר לחיות בשקר לצידם. אני מבטיחה לך עתיד טוב יותר.”
[היא כבר באמצע הנהר. המים מתחזקים, הגלים מגיעים עד המותניים. היא כמעט מועדת, מאבדת שיווי משקל לרגע.]
[היא מצליחה להתייצב, ומבטה חולף לעבר הגדה שמעבר. פניה לרגע קפואות, עיניה מתרחבות בהלם. צעקה חדה נפלטת מפיה.]
**נעמה:** “לא זה לא יתכן אתה?!”
[המצלמה מתקרבת בבהלה לפני פניה.]
לסיום:
[המצלמה מסתובבת ומראה את החוף אליו היא חתֵרה. מתוך הערפל הכבד מגיח גבר, לבושו קרוע, כולו רטוב, ועל פניו צלקת אחת עמוקה אחת שנעמה תזהה בין אלף. זהו יונתן, בעלה שנאמר לה כי טבע בירדן לפני שנתיים.]
**יונתן:** “חיכיתי לך יום יום על שפת הנהר, נעמה. ידעתי שתמצאי אומץ לעזוב אותם.”
[נעמה במאמץ אחרון עוברת את הגלים, נופלת על ברכיה בחול ויונתן תופס אותה, אוחז בה ובבתם. היא פורצת בבכי, מבינה שבמשך כל הזמן הזה ניסו לגרום לה לחשוב כי אהובה מת, רק כדי לשלוט בה.]
**נעמה (בבכי):** “אמרו לי שטבעת הכריחו אותי להתפלל כל ערב בעבורך!”
**יונתן (מסתכל לעבר הגדה, שם כולם בורחים לאחור בפחד):** “הם פחדו שהאמת תעבור איתך את הנהר. עכשיו אנחנו חופשיים.”
[הם נכנסים יחד לעומק החורשה ולא מביטים לאחור. הגדה נשארת מאחור, עם הכעס של אלה שאיבדו את הכוח עליהם. זרם הירדן ממשיך לשטוף ולהעלים עקבות.]
היום הבנתי: אסור לאפשר לפחד ולשקרים לשלוט בחייםלעיתים, רק צעד של אמונה מאפשר חירות אמיתית.
