הגענו! תרדו! הנהג עוצר את המשאית מול גדר עץ ישנה ומכבה את המנוע.
נעמי נוגעת בעדינות ברעות, שמנמנמת כשראשה נשען לה על הכתף.
ילדתי, הגענו. בואי, תפתחי עיניים.
רעות מגרדת את העפעפיים באגרופה ומביטה סביב לנסות לראות את הבית.
אמא, כאן נגור עכשיו?
נכון, מתוקה. בואי איתי! צריך להוריד את הדברים ולראות מה קורה בפנים.
נעמי קופצת בזהירות מהמדרגה הגבוהה, לוקחת את בתה על הידיים. מהצד של המשאית מציץ אלעד, שנסע אחרי ברכב שלו.
הכל בסדר?
כן. המפתחות אצלך?
הנה, האקס מושיט לה צרור. המסמכים של הבית על השולחן בפנים. אגיע בשבת לרעות, כמו שסיכמנו.
בסדר.
אעזור להוציא דברים ואז חייב לרוץ, מלא עיסוקים.
נעמי מהנהנת. בפנים הכל עוד מתערבב לה, אבל היא מבינה שאין דרך חזרה ממשיכים. ועדיף בלי רחמים עצמיים.
חמש שנים חיו יחד. עד שלפני חודש גילתה שנכנסה לאלעד מישהי אחרת. לא עוד הרפתקה, אלא משהו רציני: הוא מתכנן חיים חדשים.
נעמי הרגישה כאילו מישהו זרק אותה פתאום לתוך מציאות אפורה וזרה. איך ממשיכים? עד אתמול הייתה לה משפחה, ביטחון, שקט והיום כלום. אפילו האמון בבני אדם התמוסס; הרי אלעד, שהכי קרוב אליה, בגד בה בקלות ראש. ולא הרגישה שום רמז, אף פעם.
החדשות שברו אותה לגמרי.
ובכל זאת התנהלה על אוטומט: טיפלה ברעות, בישלה, ניקתה, עבדה, אבל לא הצליחה לחשוב אפילו צעד אחד קדימה.
הדירה בה חיו שייכת להוריו של אלעד. לנעמי, רק דודה יעל גרה ביפו. קרובה יחידה. לא יכלה לבקר הרבה, אז השכנה מירי מקפצת עם קניות ותרופות. את הדירה של הוריה, שירשה, השכירה בחוזה וקיבלה חצי מהשכר, והחצי השני מופקד בחשבון מיוחד עבור דודה יעל. הציעה פעמים רבות להחליף את הדירה של הדודה למשהו קרוב יותר, אבל זו סירבה.
אלעד ידע שלדרמה אין עם מי לדבר. כשהכל נחשף, אחרי שרעות נרדמה, הושיב את נעמי במטבח.
אני יודע שאת יודעת. אין לי תירוצים. זה קרה. יש לנו ילדה. צריך לחשוב איך עושים שזה לא יפגע ברעות. מה את חושבת?
לא יודעת… היא מהדקת ידיים סביב הכוס, העיניים לא עולות מהשולחן.
סערה של רגשות בפנים “למה?”, “איך?” לא נותנים לה מנוחה, אבל כלפי חוץ קרח. לא רצתה להראות לו את הכאב. בזווית כלשהי הוא צדק הילדה לפני הכל.
אולי נבטל את החוזה עם הדיירים?
אין צורך. אני פגעתי בך ובילדה. דיברתי עם ההורים… מה דעתך לעבור?
לאן? היא מרימה אליו מבט.
את יודעת שאמא שלי קיבלה בית מההורים שלה בכפר סבא. הוא לא הכי חדש, דורש שיפוצים, אבל יציב וחמים. והדודה שלך קרובה. אמא רוצה להעביר את הבית אלייך ואל רעות. מתאים?
פיצוי? היא מגחכת. מתלבטת.
בעצם זה הפתרון הכי טוב. לא רצתה לראות את אלעד והאישה החדשה ברחוב. הכל מסביבה פתאום כואב מדי. ואולי שם, עם קרובה שתמיד אפשר להיעזר בה, היא תוכל לנשום.
העיר קטנה, אבל יש גן ילדים, מרפאה הכל קרוב. ורעות עוד דורשת השגחה צמודה. ברור לה שלא תוכל לסמוך על אלעד כמו פעם. חייבת למצוא עבודה.
היא מהנהנת בביטחון:
מסכימה.
יופי! הוא קם. מחר תסגרי עם אמא את הפרטים ותלכי לעורך דין. היא תטלפן אלייך. אני זז.
יצא, רגע עוצר על הסף, לא מסתכל ואז ממלמל:
תסלחי לי. לא התכוונתי שככה יסתיים.
נעמי לא עונה. נועלת אחריו, בוהה, בשקט, מייבבת לא להעיר את הילדה.
זה לא בכי, אלא יללה של כאב. בילדותה ראתה סרט תיעודי על זאבים; עכשיו היא חשה יותר כמו זאבה פצועה מאשר אישה.
כשהסתיימו הדמעות, כאילו נשאר בפנים חלל שרוף. ומחשבה אחת למלא אותו במה שטוב, אחרת תטבע.
השבועות הבאים מסחררים. נעמי חושבת רק על מעבר הדירה.
ועכשיו עומדת ליד הגדר השבורה של ביתה החדש, מביטה בגינה הפראית שגם מסתירה חלק מהבית. רק פינת הגג והמרפסת נגלות בין העצים.
רעות מושכת אותה:
אמא, למה את עומדת? יאללה!
הן פוסעות בשביל, עוקפות עץ תפוח ישן, ומגלות את הבית.
לא, נעמי חושבת, זה לא בית זה בית. קצת מדורדר, אבל שלם. קומת גלריה, מרפסת יפה עם זגוגיות צבעוניות. מוקף גן סתווי. שולפת מצלמה ועושה כמה תמונות. היא קולטת פתאום שיש פה קסם, ואולי בדיוק מה שצריך באמצע הכאוס. רעות ברביצה נפעמת, אצבע בפה. נעמי מושכת לה את הפומפון:
תוציאי אצבע, מתוקה הבית עשה עלייך רושם?
ואוו, איזה יפה!
גם אני חושבת. אבל בואי נראה מה יש בפנים, ונבחר איפה תשני.
יאללה!
הן מטפסות בגרם המדרגות ונכנסות פנימה. מסדרון מרווח, דלתות מהן אפשר להיכנס למטבח ולחדרים. נעמי עושה סיבוב, מדמיינת איך תסדר רהיטים.
הבית קטן, מטבח, שני חדרונים בקומת קרקע, גלריה קטנה למעלה, סלון-פינת אוכל עם שולחן עגול ישן ומנורה סרוגה צבעונית. אווירה לחה מזמן לא הדליקו חימום. ובכל זאת, נעמי חשה חמימות.
נעמי! הכל ירדתי, שילמתי למובילים. אלעד מציץ תבואי, אראה איך להדליק דוד וגז.
מסביר והולך.
נעמי משתרכת למטבח. מרתיחה מים, שולפת מהתיק קופסאות אוכל שהביאה מראש לרעות. מדליקה חימום, מוציאה חומרי ניקוי, מנגבת שולחן.
המטבח קטן אך מזמין. שני חלונות גדולים פונים אל הגינה. שולחן מול חלון אחד נעמי מסדרת בו. רעות מקפצת על הכיסא, סוקרת ארונות ומנורה.
פתאום מכה חזקה על החלון. רעות צווחת, נעמי נבהלת. על אדן החלון בחוץ יושב חתול אדמוני ענק.
נעים מאוד! חייבים להבהיל ככה? נעמי נושפת. רעות, תראי איזה חתול יפה!
החתול בוהה בה בעיניים חכמות.
מה רצונך? כנס, נראה מה יש לשבת.
החתול מיד קופץ מהאדן ונעלם.
לפחות הוזמנת, מחייכת נעמי. רעות, תשטפי ידיים! אוכלים.
כשהיא מסתובבת, החתול נכנס בשקט מהדלת.
איך נכנסת? הדלת הייתה נעולה!
הוא שותק, לא חושש, בוחן אותם במבט חסר פחד, ומעפעף, עד שגם נעמי מתרככת.
היא חותכת עוף מכופסה ומניחה בצלחת ישנה:
בוא, תאכל.
החתול צועד באצילות ומתחיל לאכול.
נעמי בודקת את הדלת ומגלה פתח קטן בתחתית כנראה פתח חיות ישן.
אז זו הדרך שלך, מתנחלת.
כשנעמי חוזרת, רעות יושבת על הרצפה ומספרת לו סיפור. הוא מקשיב. נעמי צוחקת לא צחקה כך זמן רב.
הבת והחתול מסתובבים בו זמנית אליה. לרגע נדמה שגם החתול מושך בכתפיו, בדיוק כמו הילדה.
בדלת דפיקה. נעמי מניפה אצבע לרעות:
תהיי כאן והולכת לפתוח.
שלום! אני השכנה שלך, חוה בן-ציון. תגידי חוה. הנה היא מגישה צנצנת חלב עזים החלב שלי! לבריאות!
שלום! נעמי רגע משתאה, אבל אז נזכרת בנימוסיה. אני נעמי, נעים מאוד! עדיין חם! תודה! מזמינה אותה להיכנס.
חוה לא מהססת ונכנסת.
נעמי מניחה את החלב על השיש, רעות מסתובבת:
שלום! אני רעות.
שלום, מתוקה! אני חוה.
נעים מאוד. את יודעת של מי החתול?
איך לא? בטח שלי! זה שובב אמיתי, שמו גבריאל. אם תתפנקי עליו עם אוכל אל תיתני לו להשתלט, בבית הוא אוכל טוב. אחרת יתעצל ויפסיק לתפוס עכברים.
יש פה עכברים? רעות פוערת עיניים.
בטח, ותמיד יש. במיוחד בבתים פה… סתיו עכשיו. אז…
אמא, חייבים חתול כמו גבריאל!
נעמי מחייכת.
נבדוק. חוה, את מכירה מישהו שמחפש עבודה? אני צריכה עזרה בגינה ובבית. לא אספיק לבד.
ברור! יש את רפי, גר שתי בתים ממך, שער ירוק. חרוץ, יודע הכול, לוקח מחיר הוגן.
תודה! אולי להציע לך תה? הבאתי רק לחם ועוגיות, אבל את מוזמנת.
אשמח, חוה צוחקת.
השיחה קולחת, חוה מספרת על העיר, על משפחתה, ולפתע שואלת:
איך הגעת דווקא לפה, נעמי?
קיבלתי בירושה, עונה, מסתירה כאב. לספר את כל הסיפור לא רצתה.
את יודעת, כבר עשרים שנה הבית הזה עזוב. כולם כאן יודעים שמדובר בבית “לא קל”.
את מפחידה אותי… מה יש בו?
לא משהו פחד, רק שמאז שנבנה אף אחד לא החזיק פה הרבה. לא חולים, לא מסתדרים, לא מוצאים נחת… ככה נדבק לו מוניטין רע. בנה אותו סוחר מקומי לכלתו, והיא נפטרה זמן קצר אחרי הנישואין. מאז נמכר, ומאז הכל מוזר. הבית עתיק קרוב למאה שנים. שיפצו כמה פעמים. אבל אף אחד לא נשאר פה.
נעמי מערסלת כפית, מהרהרת.
מעניין… טוב, כך קיבלתי נראה איך יהיה. אנחנו בחורות אמיצות, נכון רעות? לא נרתעות מכל שטות. נראה מה יקרה עם הבית הזה!
עוברים חודשים.
נעמי מתרגלת לסביבה החדשה. רעות בגן, נעמי עובדת אצל צלם בעיר, ומצליחה להתפרנס יפה מצילום ארועים. מאז שרעות נולדה התעמקה בצילום עכשיו זה המקצוע שלה.
בהדרגה הבית והחצר פורחים. רפי, העובד באמת על הכיפאק.
גבוה, חזק. חוה הביאה אותו. תקראי לי רפי, הוא מציג, שומע מה צריך ויוצא לעבוד.
יחד סדרו את הגינה, מלאת עצי פרי ופסיפס של שיחים. נעמי קולטת ששווה להשקיע רעות תיהנה מהכול. אחר כך דאגו לגג, למרפסת ולכניסה. לקח זמן אבל היה שווה.
הבית חזר לחיים. בכל בוקר, כשהיא יוצאת למרפסת עם תה חם ומלטפת את הגדר החדשה, היא יודעת שמצאה מקום שקט.
הטיפול בדודה יעל כבר לגמרי עליה. כל ערב, אחרי הגן, עוברות אליה ורק אז חוזרות הביתה. הבחירה לעבור לכאן מתבררת כנכונה. הלב כבר רגוע, כמעט אין כאב כלפי אלעד.
הוא מגיע הרבה, מבלה עם רעות וזה עוזר לנעמי להשלים עם המצב. אלעד לא ויתר על בתו! עוזר. מה שהיה היה לא תמיד אשמה ברורה; גם לה היו רגעים בהם טבעה בילדה ושכחה אותו. לכן החליטה אין טעם בנבירה, רק להראות לרעות שאמא ואבא אוהבים, אפילו אם לא גרים יחד.
דודה יעל מחזקת:
נכון, נעמי’לה! תשחררי לבך מהכאב. אפילו צער קטן אם סוחבים בלי סוף, הוא מתנפח לאסון. תשאירי מה שהיה, תזכרי רק בטוב יש לך ילדה, זה עיקר! שאר הדברים תשכחי. כעס רק מכרסם בך, לא מוסיף כלום. את צריכה להיות שמחה בשביל הילדה היא רואה הכול, שוכחת כלום. תחשבי כשתהיה גדולה, איך תזכור את התקופה הזאת? איזו אמא תיזכר?
נעמי מהנהנת.
עם הזמן הכירה כל אחד מהשכנים. פתאום, פעם הצעירות עם הילדים, פעם המבוגרות כולם מבקרים. לרעות כבר יש חבורה. המבוגרות עוזרות כך נעמי לומדת לאפות חלה אצל דבורה מהרחוב. מאז, רעות כבר לא בררנית. כל כוס חלב נגמרת עם פרוסה מהחלה. נעמי צוחקת, מנגבת שפם חלבי מהפנים של רעות.
בהמשך התיידדה עם מאיר, שכן עולה, שהגיע עם קערת תותים ענקית כמותה מעולם לא ראתה.
“אלמוג” זה הזן. תישארי, אלמד אותך לשתול.
לאחר שרפי סיים עם המרפסת, נעמי עיצבה שם פינה עם שולחן גדול, ניקתה את הויטראז’ים ואת רצפת העץ. בפינה כורסת נדנדה, האהובה על רעות. כל ערב מתכרבלת שם עם גבריאל, החתול הג’ינג’י, שלקח בעלות על שני בתים. נעמי צועדת בזהירות על המרפסת אחרי שפעם דרכה על שורה מסודרת של עכברים מתים גבריאל עומד במילה. ככה תרם לעצמו מעבר חופשי, לא שנעמי צריכה תירוצים: רעות מאוהבת בו.
עם כולם נעים לה, חוץ מלשכנה חביבה שושנה. מבוגרת קצת, אבל בלבולית ורכלנית באופן בולט. ברגע הראשון לא קלטה, בהמשך ניסתה למנוע שיחות על אנשים אחרים.
חוה, מה עושים איתה? מתלוננת. זו שטף דיבור בלתי פוסק.
נעמי, תפסיקי להכניס אותה. תני לה לשוחח עם האוויר. אצלי פוחדת מהחתולים, יש לה אלרגיה.
אולי לאמץ כלב או עוד חתול
שושנה הבינה שנוח לה לדבר אצלה, ונעמי, מתוך נימוס, לא יכולה לסרב. אז היא מביאה לה תה, עוצמת אוזניים שושנה משדרת לבד.
עם הזמן, נעמי שמה לב לתופעה משונה: כל פעם ששושנה באה, משהו מסתבך לה.
פעם נקרעה לה חצאית בסיבה לא ברורה אפשר להישבע שלא היה מסמר על הידיות, רפי זה עתה סיים להבריק הכל. שושנה הייתה נעלבת והולכת.
פעם אחרת נפלה מהכיסא, כשלא היה איך. ומשהו ב”נוכחות” שלה בבית נחלש.
באחד הבקרים, נעמי קולטת את שושנה רכלנית עם חוה:
בכל העיר הרי יודעים שהבית שלה מקולל! כבר עשרים שנה אומרים לברוח, והיא שקטה. איך? ולמה כולם אצלה? אצלי אף אחד.
כי לא המקום עושה את האדם, אלא האדם את המקום! נעמי בן אדם טוב, בגלל זה אנשים נמשכים אליה.
נעמי מחייכת לעצמה ושבה לגינה.
אמא! איפה את? רעות קוראת במרפסת.
כאן! התעוררת? שטפת פנים?
עוד לא! תראי!
נעמי ניגשת. בשביל בין העצים מתקרב גבריאל, גורר קטן אדום אחריו. מגיע עד נעמי, מביט בה במבט רותן. היא מתכופפת, מגישה ידיים ומקבלת כדור שובב ומיילל.
תודה, גבריאל… נראה שאתה יודע מה טוב לנו.
החתול משמיע יללה חנוכה, פונה לבית של חוה.
רעות, איך נקרא לו?
כמו לאבא שלו גבריאל!
נעמי מעלה את הגור מול העיניים:
ברוך הבא, גבריאל גבריאל’וביץ’. יאללה, כולם פנימה הגיע הזמן לארוחת בוקר.
רעות צוחקת, פותחת את הדלת, והחום מחבק את שתיהן.
