Невестка, которая не проходит по стандарту
Наама, את בכלל קראת את הרשימה? נתתי לך רשימה, הכל כתוב שם הקול של דינה נשמע כאילו היא מדברת עם תלמיד כיתה א’ שעדיין לא תפס את הבדיחה כתוב שם: ג’לי בשר משלושה סוגי בשר. שלושה. לא שניים, לא אחד. שלושה.
דינה, קראתי. רציתי פשוט לדבר איתך על זה… היומולדת בשבוע הבא, וחשבתי…
חשבת. היא עשתה פאוזה, כמו שאמא פולניה גדלה בפלורנטין עושה לפני מהפך את חשבת, ואני אומרת לך. ג’לי משלושה סוגים, בורקסים עם כרוב ופטריות, דג במיונז עם גזר, סלט מימוזה, סלט רופא (עם תפו״א), וגם ההוא עם סרטנים (לא נורא שיש רק תירס בקופסה), ביצים ממולאות, לביבות עם שמנת, עוף עם תפוחים (גרנד סמיט, לא רד דלישס!), רולדת תפוח אדמה, פשטידת גבינה, עוגת נפוליאון ועוגת חלבון. זה המינימום, נאמה. מינימום! באים ארבעים איש!
נאמה החזיקה את הטלפון והביטה מהחלון. בחוץ ירדו טיפות גשם אפלות של נובמבר תל אביבי כבדות ולא קשורות כמו הרשימה הזאת.
הבנתי, דינה. אני אתקשר אלייך אחר כך, טוב?
עדיף שלא תתעכבי. אין זמן עד שבת.
הניחה את הטלפון על שולחן המטבח וישבה כמה שניות מולו. הרשימה, כתובה בכתב ידה התקיף של דינה, עדיין תחת המלחייה. נאמה הרימה אותה וקראה שוב. ארבע עשרה מנות. ליד כל אחת ״ביתי״, ״לא לקנות מהחנות״, ״כמו בפעם שעברה, אבל שדרגי״.
״כמו בפעם שעברה״. בפעם שעברה הייתה חתונת הזהב של תמר, הגיסה. נאמה אז התחילה לבשל שלושה ימים מראש. לא ישנה, איבדה תחושה ברגליים, הידיים נחרצו מסכיני ירק וכלים. רועי היה נכנס, זולל משהו מהסיר, מתיישב מול הטלוויזיה. פעם אחת שאל, ״צריכה עזרה?״ נאמה אמרה, ״נסתדר״. הוא הנהן ויצא. לא ברוגז. פשוט רגוע.
באירוע עצמו, דינה טעמה את הג’לי, סימנה לה לגשת, ולחשה: ״קצת יותר מדי מלח״. ולא הוסיפה מילה. האורחים החמיאו, דרשו עוד. דינה הנהנה: ״ אצלנו זה מסורת״. על נאמה? כלום.
עכשיו, במטבח בדירתם ברחוב השקדים, אחרי תשע עשרה שנים, נאמה חשבה שהמילה ״מסורת״ אצל דינה יש לה משמעות די צרה: מסורת הכלה מבשלת. הכלה מנקה. הכלה מודה שזכתה להכין סלט.
הטלפון רטט. תמר.
נעמי, דיברת עם אמא? היא אומרת שהיית קצת מוזרה.
אני רגילה, פשוט עייפה קצת.
הנה, את רואה? חייבים כבר לקנות מצרכים. יש לי זמן עם הסופר ביום רביעי, אבל בעצם לא, יש לי פדיקור. חמישי?
אני אסתדר לבד, תמר.
רק תשימי לב שאמא רוצה עוף עם תפוחים דווקא גרנד סמיט, חמצמץ כמו שצריך.
אני יודעת.
ושהג’לי יהיה צלול! בפעם הקודמת יצא לך כאילו עברת עם בולדוזר.
נאמה עצמה עיניים. ג’לי משלושה סוגי בשר. תפוחים חמצמצים. שתי עוגות. ארבעים איש.
בסדר, תמר. שמעתי הכל.
הניחה את הטלפון, קמה להתחיל להכין ארוחת ערב. רועי יחזור בשבע מורעב, ואם לא תהיה ארוחה יחכה אותו המבט ארוך והמשפט: ״לא בישלת כלום היום?״. לא כעס מין פליאה כזאת, כמו של בן אדם שמחכה לאוטובוס ולא מבין למה הוא לא עבר.
נאמה פתחה מקרר. עוף, בצל, גזר. סיר על האש. תנועות אוטומטיות. תשע עשרה שנה של אותו פס יצור.
הכירה את רועי כשהייתה בת עשרים ושש. מצחיק, רועש, סיפורים כאלה שכולם משתטחים. דינה כבר בפגישה הראשונה אמרה: ״את חכמה, רואים ישר״. נאמה חשבה שזה מחמאה. היום יודעת ש״חכמה״ אומר: ״יודעת מתי פשוט לשתוק.״
התחתנה בגיל עשרים ושמונה. שנתיים סבבה. אחר כך נולד איתן. איתן גדל, עזב ללמוד בירושלים. נשאר דירה, מטבח, רשימת מנות על דף משבצות.
המרק רתח. נאמה הנמיכה, הלכה לסלון. רצתה להתקשר לאמא סתם לשמוע את הקול. אבל הטלפון שוב צלצל.
זו הייתה אמא.
נעמי, את יכולה לבוא היום?
מה קרה?
אבא לא מרגיש טוב. קראנו למד״א. אנחנו באיכילוב.
כבר לבשה מעיל, ואז נזכרה במרק. כיבתה. כתבה לרועי: ״אבא לא טוב, יצאתי להורים, האוכל בסיר״. לקחה תיק, יצאה.
בחוץ חושך ורטוב. עצרה מונית והביטה כל הדרך באורות המטושטשים של תל אביב. אבא, אלי. בן שבעים ושתיים, לב כמו שעון שוויצרי, אף פעם לא התלונן. היה צוחק: ״מה מותר לי להתלונן, את כולכם עוד אעבור בגיל״. היא האמינה שזה נכון. מקווה שזה נכון.
הבית חולים קיבל אותה בריח חיטוי ופרוזדורים אין-סופיים. אמא עמדה ליד החלון, קטנה, עם התיק מחובק.
אמא.
אמא הסתובבה. העיניים יובלות, אבל בתוכן משהו, כזה שסגר לנאמה את הגרון.
הלחץ דם גבוה. חושדים במשהו במוח. נפל במסדרון. יצאתי רגע מהמטבח, והוא פשוט שכב שם.
מה עכשיו?
בודקים. הרופא אמר: לחכות.
הן ישבו על כסאות קשים וחיכו. אמא החזיקה לה את היד. יד קטנה וקרה. נאמה חשבה כבר כמעט שלוש שבועות לא הייתי אצלם. תמיד אין זמן. סופר, בישולים, ניקיונות, רשימות עם דינה.
אחרי שעה וחצי הרופא הגיע צעיר, מגמגם, עם משקפיים.
עצרנו את ההתקף, אבל חשד לדימום מוחי. צריך עוד בדיקות, לפחות שבוע אישפוז.
הוא יהיה בסדר? שאלה אמא.
מקווים, מוקדם להבטיח.
נאמה הסיעה את אמא הביתה, הכינה לה תה, ישבה לידה עד שנרדמה בכורסה. נשארה במטבח של הילדות שלה, הקשיבה לשקט הרך. הגרניומים של אמא פרחו באדנית. על הקיר תמונה שלה בת שבע, מחזיקה את יד אביה ומביטה הצידה. הוא מביט רק עליה.
הגיעה הביתה אחרי חצות.
רועי ער. עם הטלפון. כשנכנסה, הניח אותו.
מה שלומו?
לא טוב. חשד לדימום במוח.
וואו, אמר. שקט. אכלת?
לא.
יש עוף על האש, חיממתי. קחי.
נאמה אכלה בעמידה, מעל הכיור. לא הייתה לה כח לשולחן. נכנסה למיטה. לא נרדמה. הביטה בתקרה וחושבת על אבא, על אמא, על ריח של המטבח שלהם.
בבוקר התקשרה דינה.
נאמה, שמעתי שהיית אצל ההורים, רועי סיפר שאבא חולה. את מבינה שעוד שישה ימים המסיבה?
דינה, אבא בבית חולים.
שמעתי, צר לי. בית החולים לא רחוק, לא? את לא מאושפזת. מתי את מתחילה לבשל?
נאמה הרגישה שבתוכה הכול נהיה שקוף ואיטי, כמו מים עומדים.
אני לא יודעת.
מה זה ״לא יודעת״? הטון של דינה הוא אותו טון שמתאכזבים מילדה ששכחה שיעור נאמה, זו מסיבת 70! פעם בחיים! את קולטת?
כן. גם לאבא יש פעם אחת.
שתיקה.
טוב, אמרה דינה לבסוף תספיקי הכול. לא צריך להיות כל היום בבית חולים. באתי, הלכתי חופשייה.
נאמה לא ענתה. נפרדה. הניחה את הטלפון.
רועי ישב עם קפה במטבח. שאל:
דיברה, אה?
כן.
ומה?
שאלה על בישולים.
הנהן, לגם. אחר כך:
תקשיבי, נאמה, זה יום הולדת 70, ארבעים איש. אי אפשר לבטל עכשיו.
לא דיברתי על לבטל.
אז זהו. את תספיקי. תבקרי את אבא, בטח, אבל את יכולה לבשל גם, לא?
הביטה עליו. הוא בטלפון, מצונן לא מצונן ראש בתוך המסך.
רועי, ואם זו הייתה אמא שלך בביה”ח?
הריא עיניו.
מה הקשר?
אין קשר. רק שואלת.
זה אחרת.
למה?
כי זו אמא שלי כאילו סגר פינה.
נאמה התארגנה ונסעה לבית החולים.
אבא שכב בחדר של ארבעה. כשהגיעה, היה מחוסר הכרה. ליבה התהפך. האחות הסבירה סתם נרדם. ישבה לידו, הביטה בפנים. הקמטים, הזקן שלא התגלח, הידיים הענקיות. הידיים האלה בנו לה כלובי ציפורים מעץ כשהייתה קטנה. הצילו אותה כשנפלה מהאופניים.
אבא פקח עיניים. חייך חצי מהוסס, לא בטוח זה אמיתי.
באת. קול חלש, לא שלו. בדרך כלל דיבר כמו מוכר בשוק.
בטח באתי. איך אתה?
לא נורא, רק סחרחורת. קטנות.
לא קטנות, אבא.
נו, משך בכתף. מה יהיה.
ישבה איתו שעתיים. אחר כך התקשרה לאמא: אבא בהכרה, מדבר. אמא: ״ברוך השם״ ובקולה, משהו שחימם לה את הלב.
חזרה באוטובוס, הביטה בכל הזכוכית המעורפלת, חושבת זה חשוב עכשיו. אבא מאושפז. אמא לבד בבית. זה משמעותי. הרשימה של דינה, תפוחים ועוף, בכלל לא. ועדיין איך לא חשבתי על זה קודם? או פחדתי לחשוב עד הסוף?
בערב רועי הגיע במצב רוח טוב, הביא לחם, סיפר על העבודה. הקשיבה, השיבה בראש. לבסוף אמרה:
רועי, אני לא מבשלת ליומולדת של אמא שלך.
הוא נעצר. הניח את הכוס.
איך זה ״לא מבשלת״?
לא מבשלת. אבא בבית חולים. אמא צריכה אותי. אין לי כח לשלושה ימים של טיגונים.
נאמה, הפעם השם המלא. סימן שהוא כועס. ארבעים איש! אמא צריכה את המסיבה שלה. רק פעם אחת בחיים.
אבא שלי עם דימום מוחי.
ברור, זה חמור. אבל יש רופאים. זה לא אומר שאת צריכה כל היום לשבת שם.
לא. זה רק אומר שאני לא עומדת לבשל תריסר מנות לארבעים, בזמן שאבא שלי מאושפז.
הוא קם, עשה כמה סיבובים.
את מבינה שאמא לא יכולה לבטל מסיבה? הכל מוזמנים, תמר כבר הודיעה לכולם.
שיזמינו קייטרינג.
קייטרינג?! נדהם כמו שמצביעים על פדיחה באולימפיאדה אמא רוצה אוכל ביתי! את הרי יודעת.
יודעת, אמרה יודעת מצוין.
הביט בה. במבט לא כעס, אלא מין בלבול. כאילו איזו מערכת הפעלה פתאום לא עולה.
תחשבי, נעמי. רק פעם בחיים. את יכולה לבקר כל יום, אבל לבשל גם כן, נכון?
לא.
לא?
לא.
הלך לסלון. חמש דקות והטלפון שוב תמר.
נעמי, מה הסיפור? רועי אומר שאת מסרבת לבשל? זה ארבעים איש, את מבינה?
מבינה.
לאמא יומולדת! שבעים! זה לא חשוב?
חשוב. וגם לאבא שלי חשוב שהוא ישאר בחיים.
אבל אי אפשר לדחות את היומולדת!
תמר, תקנו אוכל מוכן. או תבשלו בעצמכם. אתן לך את המתכון.
שתיקה. ואז:
אנחנו לא יודעות לבשל ככה.
תלמדו.
נאמה הניחה את הטלפון. ידיה לא רעדו אפילו הופתעה. חשבה שתחשוש. שתישבר. אבל רק שקט פנימי, ברור.
למחרת חזרה לבית החולים. אבא השתפר. כבר ישב, אכל דייסה, נאנח אבל אכל. אמר: ״מאכילים כאן כמו בפעוטון״. נאמה צחקה, הביאה לו מרק אמיתי מתרמוס שאמא בישלה בבוקר. שתה הכל, ״זה סיפור אחר”.
ישבו אחר כך במטבח של פעם, שתו תה. המטבח הקטן עם הווילון הפרחוני והמקרר שבקושי נסגר. הריח של לחם תוצרת בית ונענע יבשה. זה הריח שלה, מהילדות. לא של אותם שלושה ימים של טיגונים שלא נגמרים.
מה שלומך, נעמי? שאלה אמא.
בסדר. שורדת.
אצל רועי משהו?
לאמא שלו יומולדת בשבת.
תלכי?
כנראה. אבל לא אבשל.
אמא שותקת. ואז, ברוך, כמו מי שחושבת על זה שנים:
נעמי, טוב לך שם?
אליה הרימה עיניים:
למה הכוונה?
אני סתם רואה כל פעם שאת באה, את עייפה, ממהרת, אף פעם לא יושבת בנחת. עכשיו את בודקת טלפון כל דקה.
נאמה בדקה באמת תפסה את עצמה.
הרגל.
אני מבינה אמרה אמא. לא הוסיפה. רק מזגה עוד תה.
ברביעי התקשרה דינה. הקול שלה רועד-רך כזה, רציני.
נעמי, אני רוצה לדבר כמו מבוגרות.
אני איתך, דינה.
אני מבינה שאצל אביך בעיה בריאותית. משתתפת בצערך. אבל את רואה חיכיתי עשרים שנה למסיבה הזאת! אני אישה זקנה, לא תהיה לי עוד ביומולדת כזה.
נאמה שותקת.
אני לא מבקשת שתוזבי את אביך, מוסיפה דינה אני רק מבקשת מה שאת יודעת לעשות הכי טוב. את מבשלת מעולה. זה התרומה שלך למשפחה. לא ככה?
דינה, לאט בשבוע האחרון הבנתי משהו. התרומה שלי לא בפסטרמה או בורקסים. אבא שלי בבית חולים, אני רוצה להיות איתו.
אז תהיי איתו! לא מפריע. בוקר אצלך, ערב בישולים. לא הרבה לבקש.
בשבילך זה לא הרבה. בשבילי זה בלתי אפשרי. לא אשחק שזה בסדר כשהוא לא.
שתיקה.
תמיד היית קצת מסובכת, קובעת דינה. לא בריב. כמו דוח על מצב העננים.
אולי.
רועי מאוד נפגע.
אני יודעת.
הוא אומר שהשתנית.
אולי.
נפרדה. הניחה את הנייד. אף יד לא רעדה.
בחמישי בבוקר ארזה תיק קטן בגדים, מטען, מברשת, תעודת זהות. לא חשבה יותר מדי. כתבה לאיתן: “סבא משתפר. אישאר אצל סבתא כמה ימים. אני בסדר”. איתן ענה מיד: “אמא, דברי איתי בערב. בטוחה שאת בסדר?” היא: “בטוחה. חיבוק”.
כשרועי יצא לעבודה, השאירה פתק על המטבח: “אצל ההורים. אתקשר”.
עמדה רגע בדלת מטבחה תשע עשרה שנה של אותו חלון, אותו שולחן, אותו ריח בוקר של מישהו אחר.
סגרה. ירדה במדרגות. ברחוב לא ירד גשם קר, בהיר, שמיים של סוף הסתיו. הלכה לתחנה וחושבת: תשע עשרה שנה חצי חיים. ולמה חצי חיים האמינה שמגיע לה רק מה שנתנו. לא גרם יותר.
ההורים קיבלו אותה בנענע רייחנית ואור צהוב מהמסדרון. אמא פתחה, ראתה תיק ולא שאלה כלום. רק זזה, חיבקה קצר, חזק. משהו חנוק בלב התחיל להתרופף.
את נשארת? שאלה אמא.
לכמה ימים. אם אפשר.
מה זאת אומרת ״אם אפשר״ אמא בהבעה פולנית קלאסית זה הבית שלך.
נאמה נשארה שם ארבעה ימים. כל בוקר נסעו לאיכילוב. אבא השתפר כבר דיבר, כבר התווכח על הטיפול, כבר ביקש פסטה נורמלית. הרופא אמר: המצב די טוב, אחר כך שיקום.
ארבעה ימים נאמה ישנה סוף סוף בלי שעון, עד שהתעוררה לבד. אכלה אוכל של אמא. קינואה, תבשיל ירקות, עוגת תפוחים שהאמא הכינה מסתם תפוחים משוק התקווה. עוגה פשוטה, מוכרת, והריח העלה דמעות בעיניים.
מה קרה? שאלה אמא.
לא כלום. טעים פשוט.
אמא הנהנה. לא חקרה.
רועי התקשר. ראשון בערב: מתוח.
מתי תחזרי?
לא יודעת.
נאמה, מחר המסיבה. כל המשפחה.
אני יודעת.
אמא לחוצה. תמר מנסה להכין הכול נשרף.
שיזמינו אוכל. אמרתי כבר.
את יודעת שאמא נעלבה.
יודעת. מצטערת שזה ככה. אבל אני כאן.
שתיקה ארוכה.
השתנית, כמעט אותו טון כמו של דינה, רק אחר.
כנראה, אמרה.
בשבת לא נסעה.
בבוקר הביאו לאבא מרק ולחמנייה שאמא אפתה על הבוקר. אכל, שיבח, אמר שבקרוב יחזור לבשל כי אמא איבדה את היכולת. אמא צחקה נראה מי יבשל יותר טוב. נאמה ישבה איתם, ושמעה איך הוויכוח הקטן ביניהם הוא בעצם שפת אהבה של אנשים ביחד חמישים שנה.
בערב ישבה עם ספר, סתם פתוח, לא קראה. אמא סורגת. בחוץ יורד גשם דק, אמיתי, של דצמבר. טלפון רוטט תמר: “איזה פדיחה, כל האורחים ואין אוכל, בושות.” דינה לא כתבה כלל. רועי רק “נו?” אחד.
נאמה הניחה את הטלפון והחזיקה את הספר.
השיחה עם רועי קרתה רק אחרי שחזרה לדירה ברחוב השקדים. חזרה כי שם המסמכים, הבגדים, החיים הטכניים. אבא כבר עבר למחלקה רגילה, הולך ומשתפר, אמא מסתדרת.
רועי ישב במטבח. הביט עליה. גם הוא השתנה משהו זז בו.
נדבר? שאל.
נדבר.
דיברו הרבה. לא ריב. דיברו באמת, לראשונה. סיפרה כמה התעייפה, להיות פונקציה. תשע עשרה שנה של נוחיות, מחירים ששילמה בלי שם. הוא הסביר לא התכוון, ככה יצא, אמא זה אמא. היא לא רבצה רק תיארה איך ראתה הכל.
את רוצה להתגרש? שאל פתאום. בלי משחקים.
היא שתקה.
אני רוצה לחיות אחרת אמרה. לא יודעת איך לקרוא לזה.
הנהן. קם. מזג מים.
אני אדבר עם איתן.
אוקי.
איתן הגיע שבועיים אחרי. נכנס, תיק ענק, פנים שמסגירים שיחה חשובה.
אמא, איך את?
בסדר, איתן. באמת בסדר.
אבא אמר… את יודעת… שזה מסובך.
זה פשוט כנה תיקנה. כנות זה משהו אחר.
נשאר שלושה ימים. דיברו הרבה. קצת כעס עליה, אחר כך על רועי, אחר כך נרגע, פשוט היה איתה. כשתיכנֵס אמר:
את נראית פחות עייפה כבר שנים.
רואים?
מאוד.
גירושים סידרו בשקט, חתמו, כמו שניים שגרים צפוף אבל מזמן לבד. רועי נשאר בדירה בשקדים. נאמה לקחה דברים, כמה קופסאות ועברה זמנית להורים עד שיהיה סידור. אמא לא אמרה כלום. רק פינתה חדר, סידרה מצעים נקיים ושמה על השידה את הציפור מעץ שאבא גילף פעם. נאמה ראתה כשנכנסה, לקחה ליד. אורכת, חלקה, קטנה.
אבא השתחרר בדצמבר. עם מקל, הלך לאט אבל בגאווה. בכניסה הביתה, עצר, הביט עליה.
הנה, כולם בבית.
את השנה החדשה פגשו ארבעה: נאמה, אמא, אבא ואיתן שבא במיוחד. קישטו עץ ינור, צפו בסרטים ישנים, אכלו סלט ואגרול. בישול פשוט, בלי דרמות. עזרה לאמא, עמדה לידה ולשה בצק. זה בשביל אנשים, לא לרשימות. בשביל אנשים.
בפברואר שכרה דירת חדר קטנה, קומה חמישית עם חלון לגן של עצי תות ענקיים. כמעט בלי ריהוט, ריח סיד טרי, כמו להתחיל מנקי. כשנכנסה בפעם הראשונה, עמדה באמצע החדר, התבוננה בחלון.
תמר התקשרה במרץ. הקול שלה קצת נעלב, קצת פיוס.
נעמי, מה שלומך? אצלנו… אמא דואגת. כן, היא לא תאמר לך את זה. את הרי מכירה אותה.
מכירה.
איך אצלך?
בסדר גמור, תמר. אני חיה.
אולי תבואי מדי פעם? בחגים? אנחנו פה לבד…
נאמה חייכה, למרות שתמר לא ראתה.
אחשוב על זה אמרה. נראה.
טוב. רק שתדעי, שאת יודעת לעשות ג’לי מושלם. אצלנו יצא עכור.
תמר, אני אשלח מתכון. העיקר לסנן דרך חיתול. תנסי.
ברצינות?
ברצינות. לא מסובך. צריך רק לנסות.
שלחה לה מתכון. תמר שלחה אימוג’י מופתע ולא התקשרה.
אבא משתפר. באביב כבר הלך בלי מקל, התווכח עם הרופאים, דרש לנסוע ליקנעם לאוהל. אמרו: נראה. ענה: אני נוסע בכל זאת. בסוף נסעו במאי. נאמה הסיעה, פתחה את הבית, הדליקה תנור. ישבו במרפסת, שתו תה בכוסות הסבתא. מאחור פרחה השקדיה.
אבא, זוכר איך עשית לי ציפורים מעץ?
בטח, תמיד היית מאבדת.
אחת לא. שמרתי.
יודע. אמא אמרה. שתק. את פשוט אלופה, נאמה.
על מה?
ככה. החיים ארוכים. רק לא לבזבז אותם על קשקוש.
הנהנה. מאחור פרחה השקדיה, ריח רטוב ומתוק, שקט מוחלט, ורק קוקייה אחת קוראת מרחוק.
האביב ההוא, חזרה לעבוד. פעם הייתה רואת חשבון, אחרי החתונה עשתה בקושי משמרות כי ״משפחה חשובה״, דינה טענה, רועי לא התנגד. עכשיו מצאה חברה קטנה, צוות רגוע, עבודה ברורה. בהתחלה מוזר, אבל חזרה לקצב. פתאום – היום הוא שלה.
בסופי שבוע פגשה הורים. נשארה לעיתים לישון. עם אמא מכינה בורקס, בלי רשימות, רק עם מה שיש. אבא מחלק הוראות שאיש לא צריך. אמא עונה: נסתדר גם בלעדיך. על השידה הציפור עומדת.
בערב קיץ, התקשר איתן סתם לשוחח.
אמא, איך?
מצויין, איתן. באמת טוב.
תשמעי, עצר רגע אני שמח עלייך. את ממש אחרת היום.
כן, אחרת.
לטובה.
צחקה.
ומה איתך?
אחלה. עם החבר’ה, סיפר על העבודה, על התכניות, על קיץ. האזינה, הביטה מהחלון. עצי התות מלאי עלים ירוקים, כאילו כל החצר על סף פריצה.
בוא לביקור אמרה אכין בורשט.
רגיל?
רגיל. של אמא.
הכי טוב שיש אמר איתן. סגור.
