גבולות הסבלנות
מה איתך, למה אתה כל כך קודר? רבִּית עם רותם? אילון הקניט את חברו כשראה את הבעת פניו העגומה. תפסיק לדאוג, נשים היום כועסות, מחר אוהבות. בלי גברים הן לא מסתדרות!
נפרדנו, מלמל גבריאל בתשובה, והיה ברור שאינו מתכוון להרחיב. עזוב, בוא לא נדבר על זה.
אילון נעצר עם פה פתוח, המום. עיניו התרחבו והוא שתק רגע. נפרדו? לא ייתכן! הוא הכיר טוב את גבריאל וראה באיזה יחס הוא מחזר אחר רותם. זה לא היה סתם קראש גבריאל ממש העריץ אותה.
אילון נזכר היטב איך גבריאל התנהג בחודשים האחרונים. אם להודות, הוא תמיד הביט בזה בביקורתיות מסוימת: על הבזבוזים, על ההשקעה היה רואה אותו רץ למועד פגישה עם זר ענק של פרחים, מתהדר בפני החברים בשעון או תכשיט חדש שרכש לרותם, מסביר איך לקח אותה למסעדה יוקרתית בצפון תל אביב. כל שישי דינר אופנתי, כל שבת תערוכה או הצגה. ולפני כן, גבריאל בכלל לא אהב בילויים כאלה! הוא העדיף דייג בחוף פלמחים או צפייה במשחק של מכבי. אבל למען רותם, ויתר על מה שהכיר, שינה את כל אורח חייו.
אתה המום אותי, פלט אילון לבסוף, מתקשה להאמין. מה קרה שגרם לזוג הזה להיפרד? השקעת בה אלפי שקלים! התרחקת מהחבורה! התחלת לשפץ דירה! ופתאום הכול נגמר?
הוא לא התכוון להישמע שיפוטי, אבל הוא באמת דאג לחברו שניסה כל כך בשביל האהבה הזאת, ועכשיו נראה שבור.
כן. נגמר, הנהן גבריאל קצרות, טומן ראשו במסך המחשב הנייד שבקפה. הוא עשה את עצמו פתאום עסוק במיילים, אבל באמת סתם נקש במקלדת. לא רצה להיעלב, אבל לא יכל לשאת עוד את השיחה הזו.
בתוכו רעשה סערה לא קטנה. הוא הבין שאילון דואג לו, אבל כל מה שרצה זה שיניחו לו. אפילו קפה שקט אי אפשר לשתות? למה לא ברור לו שאינני רוצה לדבר?
עמוק בליבו עוד לא התפייס עם הפרידה. כי את רותם אהב באמת בלי לחסוך בהוצאות ובלי לשים לב לקשיים. זה מה שמכאיב עוד יותר…
~~~~~~~~~~~~~~
ההיכרות שלהם התגלגלה ממש במקרה. רותם קפצה לסופר השכונתי ברמת גן אחרי העבודה, לקנות מצרכים לשבוע. היא פסעה באיטיות בין המדפים, ממלאה כל פעם דבר נוסף בשקית: ירקות, פירות, גבינות, עוף, חלב. כשסיימה וקמה לקופה, היו השלל כבר שלוש שקיות כבדות. היא נאנחה למראה הערמה וחשבה איך תסחוב הכול עד הבית. לדירה בסך הכול שתי תחנות אוטובוס, אבל עם מטען כזה, זה מרתון. שלפה את הטלפון, הזמינה מונית אין מוניות פנויות. עוד ניסיון שוב אין.
רותם הניחה את השקיות לצידה, מחתה אגל דמיוני ממצחה וסרקה את הסביבה. אנשים רצים, עגלות מתנגשות, ילד מיילל. ואז קלטה זוג עיניים חמות בוהות בה. גבר עמד כמה מטרים הלאה, בידיו בקבוק סודה ושקית קפה. מבטו חביב, מלא אמפתיה.
רוצה שאקפיץ אותך הביתה? פלט לפתע, צעד לקראתה.
רותם נבהלה קלות. היא לא אהבה להיעזר באחרים.
לא נעים לי… התחילה לומר, כשידיה כבר כואבות ועצביה נמתחים. טוב, בסדר. אבל בלי קפה, כן? אני לא מארחת אין די זמן.
זה נשמע כמו בדיחה, היא עצמה צחקה. אולי ניסתה להפיג את אי הנעימות.
הגבר גיחך בלבביות, בקול חם מדבק.
ברור, לא מחפש הזמנה! השיב שחיוך על פניו רק עוזר לסחוב.
הוא הרים בהינף יד את כל השקיות והם פסעו יחד לרכב. המכונית הייתה חונה ליד הונדה כסופה מצוחצחת. בדרך התגלגל שיח שזרם מאליו. גבריאל, כך הציג את עצמו, היה פתוח, שנון, ידע לספר בדיחות ולמצוא שמחה בכל שטות. בהתחלה רותם עוד חייכה בנימוס, אבל תוך כמה דקות פשוט צחקה בכל פה.
הנסיעה נמשכה עשר דקות בלבד, אבל היה לה נדמה שהיא מכירה אותו שנים. משהו במגע ההומור, הפשטות, הפתיחות הכול קסם לה. כשנעמדו מתחת לבית, לא רצתה להיפרד.
תודה, באמת, אמרה, פותחת את הדלת היה לי נעים.
גם לי, השיב וחייך אליה.
שקט נמשך כמה רגעים. רותם שיחקה ברצועת התיק, בוחנת אם להעיז. לבסוף שלפה פתקים ועט.
קח, המספר שלי. הושיטה לו. אם תחשוב אולי לדבר מתישהו…
בטח שאחשוב, אמר, שם את הנייר בתיקו הקרוב ללב.
ולמחרת כבר התקשר, הזמין אותה למסעדה ביפו עם נגנים ולהקה חיה. רותם הסכימה בפליאה מעולם לא נענתה כך במהירות להצעה.
והכול זרם. הקשר בין גבריאל לרותם צמח בנחת, בביטחון, לא בלהבות גדולות אלא בהמון חום וקרבה. חודשים נפגשו, בכל יום חיכו זה לזו. טיולים, שיחות אל תוך הלילה, מתנות קטנות, ארוחות בשדרות רוטשילד, טיול בשוק לוינסקי. גבריאל כבר פזל אל השלב הבא אולי תעבור לגור אצלו? דירתו ברמת גן מרווחת, יתאים לשלושה. וחוץ מזה, לקום בבוקר כשהיא לצידו מה יש טוב מזה?
ערב אחד ישבו במסעדה ההיא מימי ההיכרות. רותם שתקה, מערבבת קינוח בצלחת, שקועה במחשבות. גבריאל הרגיש במתח.
לא סיפרתי לך משהו חשוב לחשה, לא מסתכלת עליו. לא חשבתי שמזה יצא משהו… אבל…
ליבו של גבריאל נעצר מה תגיד עכשיו? אולי נשואה כבר? מיהר להילחץ.
יש לי בן, עומרי, בן שבע. אהבתי שלי, לא אוותר עליו בחיים.
גבריאל נשם באנחת רווחה. חיוך התפשט על פניו, כאילו סלע נגול מעל ליבו.
תודה לאל, אמר, כמעט צוחק כבר פחדתי שיש לך בעל… בן זה נהדר! חלמתי תמיד שאהיה במשפחה עם ילדים. אולי תבואי איתו אליי? הדירה גדולה!
דיבר ברצינות, בלי טיפת היסוס. פתאום דמיין עתיד: יחד, המשפחה שהוא קיווה לה. עומרי קורא לו “אבא”, רותם מאושרת.
אבל רותם לא הצטרפה להתלהבות. היא דחפה מעט את הצלחת והעבירה אליו עיניים גדולות מלאות חשש.
עומרי צריך להתרגל לרעיון שיש לו אבא חדש אמרה. בעלי לשעבר פשוט נעלם, לא מדבר עם הבן. עומרי בכה, אני זוכרת איתי תמיד, שואל “אמא, איפה אבא, מתי יחזור?”
קולה רעד. גבריאל הניח יד על ידה לחזק ולתמוך. רותם נשמה עמוק, כאילו הסירה אבן כבדה מהלב.
לא רוצה שהילד ייפגע עוד פעם המשיכה. אם נבנה יחד משהו, זה יהיה אחראי, לעומרי יהיה ברור שאתה לא תיעלם, כמו… ההוא.
גבריאל הנהן, מבט רציני בעיניו.
אני מבין, ענה בשקט, אבל בביטחון לא נוטש. נתקדם בצעדים איטיים. אני רוצה להיות חלק מהחיים שלכם. אני אצליח להתקרב לילד רק אם אתה ואתה תרצו.
רותם חייכה, לראשונה כל השיחה, בחיוך שמסגיר הקלה, תודה ותקווה עדינה.
גבריאל ניסה להחזיק אומץ באמת רצה להאמין שיצליחו ביחד, רצה שרותם תאמין בו גם. בליבו פחד כל נושא ילדים זר לו, תמיד ראה את האחיינים פעוטים, מעולם לא קרוב לנערים בגיל הזה. ואיך בכלל ניגשים לילד בן שבע?
בטוח שאמצא איתו שפה משותפת! הצהיר בקול קליל, מנסה לשדר ביטחון אבל איך יתרגל אליי בלי שנחייה יחד?
רותם היססה, נושכת שפתיים. היא הבינה מה נכון, פחדה למהר. עומרי עוד פגוע, אבא עזב, כל שינוי איום.
אולי תישאר לישון אצלנו פעמיים בשבוע, בשביל ההתחלה? הציעה. אחר כך נעבור אליך בשמחה! אמא שלי גרה אתי, אבל לא תפריע, נשבעת!
גבריאל כמעט חייך לעצמו “לא תפריע?” הוא חזה את התסריט של חמות ישראלית: מתערבת, מייעצת, בוחשת בתה…
אך נפתלי, אמה של רותם, הייתה שונה עד מאוד ממה שחשב. קיבלה אותו באהבה, מחייכת, לא חטטנית, לא בודקת עבר. כל הזמן מתמוגגת לעיני בתה: “רותם, זכית בגבר למופת. יציב, מתחשב…”
עם רותם עדינה וקצת מנוכרת, עם גבריאל נדיבה ומאפשרת. לא לחצה, לא התריסה, לא אצה. גבריאל נרגע מהכיוון הזה לפחות לא ייווצרו בעיות.
אבל עומרי היה יותר מסובך. מהרגע הראשון רק נכנסה גבריאל הביתה, הילד בזווית עינו חשדני. לא צעק, לא בחה אלא רק כיווץ שפתיים ושתק כשפנו אליו.
בתחילה סתם התחמק: התעלם מיוזמות לשיחה, בורח לחדר כשהחבר בא לבקר, לא מצטרף לדיונים משפחתיים. אבל עם הזמן נהיה יותר ערמומי והחזיר עלבונות.
חלפו ימים, ומה שעומרי עשה נהיה מתוח עוד יותר. כמו עוקץ בכוונה. שפך צבע על הנעליים של גבריאל מי בכלל מחזיק צבע בבית?! קרע חולצה יקרה שהכין לפגישה. יום אחד שפך תה על המחשב הנייד מזל שהמחשב לא התקלקל לגמרי, אבל חצי יום בוזבז על ייבוש וניקוי.
בכל פעם רותם הגנה על בנה: “קשה לו, החיים התהפכו עליו. תזכור שהוא ילד…”
גבריאל הנהן, התאפק. הבין שעומרי פוחד, מבולבל. ניסה להכיל, להישאר רגוע. אך בפנים תסכולו הלך והחמיר. הוא באמת רצה להיות חלק, אבל קיבל רק תעלולים ומכות מתחת לחגורה.
הסבלנות של גבריאל נגמרה לילות מאוחרים. כבר התכונן לישון, כשעומרי פורץ פנימה, חיוך ניצחון על פניו, בקבוק אקונומיקה בידו. בלי לדבר, שפך בקור רוח שלם על המיטה. הריח החזק של כלור עלה מיד.
גבריאל קפא, כועס עד לסף רתיחה. לאט התקרב לעבר הילד, מנסה לא להתפרץ.
למה עשית את זה?
עומרי משך כתפיים באדישות.
רוצה לישון עם אמא, הכריז אי אפשר יותר לישון כאן! ואתה תעוף! אתה לא רצוי אצלנו, תסתלק!
המילים היו כמו סטירה. גבריאל עמד, מביט בכל הבלאגן, כל הרעש בראשו. חודשים של סבלנות ובתמורה רק רוע צעיר.
הרימו אוטומטית את החגורה מעל הכיסא ולחצו ביד, כאילו רצה להפחיד. צליל חזק הידהד בחדר.
עומרי זינק מפוחד, רץ לאמו. היא עטפה אותו, והוא רעד כולו.
אמא! הוא רוצה להרביץ לי! צעק. אמרתי לך שהוא לא טוב!
רותם זינקה לעברו, חיבקה את בנה, ותוך שניות נעמדה מול גבריאל כאריה שמגונן על גורו.
גבריאל! איך העזת? הוא ילד! רעד קולה מזעם הוא רק עשה שטות, ילד צריך חום! אל תיגע בו! עוד צעד אחד ואני פונה למשטרה!
גבריאל נשם עמוק, מנסה להירגע. בליבו צרם “שטות? הכול שטויות?! ואיפה הגבול?!”
גידלת מפונק, מלמל, נזהר לא להתפרץ באמת, משתוקק באמת להשתמש בחגורה, ולמרות הכול רק הידק אותה ביד.
באותו רגע הבין כאן הוא לא שווה כלום. לא סופרים אותו, אין לו קול, אין לו גב. למה להישאר בבית שבו ילד מנהל ולו מותר הכול?
הסתובב, החל לאסוף את בגדיו לתוך תיק קנבס קטן. לא התאמץ לקפל.
אני עכשיו האשם, כן? זרק לעברה אם ישים לך אקונומיקה בקפה, אל תתפלאי!
רותם המשיכה לחבק את עומרי, כעת עם הבעת פני מבולבלת. לא ציפתה שיתחיל לארוז.
גבריאל, לאן אתה הולך? לחשה כמעט. ומה עם מה שבנינו?
הפנתה לו גב, והוא בקושי הביט בו.
מה שבנינו? גיחך בגועל איזה בית, רותם? את עיוורת? הבן שלך מתאמץ להעיף אותי ואת מצדיקה אותו, מזדהה. התאמצתי, ניסיתי ליצור איתו קשר זה חסר תקווה. את לא רוצה לראות.
מאחור, עומרי הביט בו במבט עיקש. לא סימן של אשמה רק כעס ונחישות. ברור שחש את עצמו מנצח, שהגן על ממלכתו.
רותם ניסתה לומר, אך נתקעה. הבינה, אולי מאוחר, שעברה את הגבול אבל יצר האמהות לא איפשר לה להתרכך.
גבריאל, בבקשה נדבר, ניסתה לגעת בידו, אך הוא נסוג.
עמד במסדרון, התיק בידו. פניו קפוצות, לוחש לעקב פיו, בולע את הזעם, סערה בליבו. רותם חסמה את הדלת, עיניה רושפות וגם דומעות.
אין גורל חתך בתקיפות נמאס לי לראות איך את מנקה לו כל מעשה שטות, איך כל שובבות “ילדית” זוכה לליטוף והסבר “הוא קטן, אסור לכעוס…”
קולו רעד. נזכר שוב בכל הפעמים שעומרי פגע בו, ורותם סילקה ביומיום.
רותם הלבינה, אך לא זזה. אספה את עוזה.
עומרי הוא בני, תמיד אגן עליו! הצהירה תתמודד. הוא סתם ילד… הוא פוחד שתיקח לי אותו.
חגורה זה מה שעומרי שלך צריך! נבח הרותח.
מצא עצמו מתחרט מיד, ידע שהגזים, אבל כבר היה מאוחר. רותם התרחקה, עיניה נוצצות מדמעות.
לא טרח לחכות. פסע קדימה, דחק אותה קלות לא מתוך רוע, רק כדי לעבור. לא רצה להכאיב, פשוט חייב היה להתרחק בטרם יתפוצץ.
במסדרון חיכתה נפתלי. היא חיכתה בהצלבה, פניה עייפות אך מבינות.
סלחי לי, מלמל, אי אפשר להמשיך כאן.
נפתלי הסבה את פניה, נשפה עמוקות, ידיה מרחפות בפניה, כאילו להסיר ערפל.
אני מבינה, חזרה בלחישה גם לי קשה עם ילד שככה, אני חוזרת לדירה שלי. שהבת שלי תסתדר לבד…
קולה היה חסר כל רגש אשמה, אבל גם חסר תקווה ידעה מזמן לאן הרוח נושבת, אך קיוותה שרותם תתבגר. עכשיו, כשראתה, הכול נגמר, פשוט הלכה.
גבריאל עמד רגע, רצה להוסיף משהו אך ויתר. הנהן, פתח את הדלת ויצא. בבניין היה שקט, רק לפעמים נשמע רחש רחוק של שכנים. ירד במדרגות, יצא אל הרחוב ונשם אוויר צלול של לילה קייצי.
רותם נותרה עם עומרי. התיישבה במסדרון, אחזה בראשה, הזמן קופא. אוזניה עדיין שומעות את המילים הקשות של גבריאל, דמותו בשניות האחרונות חולפת בראש. מהחדר השני נשמעו ייבבות חנוקות של עומרי. הוא אמנם שמע את הצעקות, אבל לא הבין מה התרחש באמת.
נפתלי שקעה בחדרה, סגרה דלתה מאחור. בדירה הושלך שקט כבד, רק ייבוב עמום, הד לריב ולהחלטה.
גבריאל הלך ברחוב, ידיו בכיסי הג’ינס, הרוח נוגעת מעט בשיערו. היה ערבירוש, אך הוא לא הרגיש בכלל זו הייתה אש שבלב שהציתה הכול.
הבין, מן הסתם, שעומרי באמת פגוע. אב עזב, נכנס גבר זר הכול מוזר וקשה לילד בגיל שבע. אבל לפעמים, איפה עוברת אותה נקודה דקה שמפרידה בין התמרדות של ילד לחוסר חמלה? עומרי לא פשוט בכה הוא ניסה ממש לפגוע.
הוא שם לו למטרה לגרש אותי והוא הצליח, חשב לעצמו. זו הייתה אמת מרה. ניסה אינספור גישות, שיחות, הבנה. אך כל מהלך פגע בקיר: ילד עיקש, אמא מגוננת בכל מחיר.
עמד ליד רמזור, עוקב אחרי הירוק המהבהב. הכל התחיל כל כך פשוט מפגש במכולת, דייט ראשון, ערבים חמים. פעם, היה נדמה שאפשר יהיה לבנות כאן משהו עמוק, חזק, אמיתי.
ועכשיו הכול התרסק. ולא בגלל אסון גדול, אלא שגרה של מאבקים קטנים. כי בעיני רותם ילדהּ היה חשוב יותר מזוגיות אמיצה. הלוואי שהייתה פעם אומרת “די”.
כנראה אין גורל, חשב, חצה את הכביש.
המשפט הזה הֵדד בלבו. ניסה לשכנע את עצמו שהכול לטובה שלא צריך להיאחז במערכת יחסים שבה אין לך מקום. עוד יבוא מי שתהיה נכונה בשבילו.
אך הלב, הלב המשיך להתגעגע. אל רותם, אל החיוך, הקול, הזיכרונות מהמעט שנשאר כשלא היה עומרי בסביבה או דאגה אמהותית.
גבריאל פנה לשדרת עצים, ההולכים בשביל, האור הלבן של הפנסים. כל סביבו שקט ושלווה, חיוך שלא היה בתוכו.
ידע שדרוש זמן. לעבור, להחלים, ללמוד שוב איך זה לחיות בלעדֵיה. לדעת לפעמים, גם החלומות היפים נרתצים אל קרקע המציאות, וזה כואב. אבל זו דרכו של עולם.
לקח נשימה עמוקה, שלף את הטלפון. צריך לשוחח עם אילון, אולי מחר לצאת, להתרענן. החיים המשיכו גם כשקשה לראות זאת עכשיו.
