יומן אישי, 14 בינואר
הבן שלי הביא אלי הביתה פסיכיאטר, כדי להכריז עלי כלא כשירה. הוא לא תיאר לעצמו שהרופא הזההוא בעלי לשעבר ואביו.
אמא, תפתחי. זה אני, אני לא לבד.
הקול של נועם מאחורי הדלת היה קר וענייני, הפוך מהחמימות של הילד שהכרתי. עצרתי את הספר, וסידרתי רגע את השיער מול המראה של הכניסה.
נשמתי רעדה. משהו רע עומד לקרות, ידעתי.
נועם עמד שם, ומאחוריו גבר גבוה עם מעיל יוקרתי, תיק עור חום ביד ומבט בוחן קר של רופא שמחליט אם לקנות או להשליך.
אפשר להיכנס? שאל נועם ולא טרח לחייך.
נכנס כאילו הדירה כבר שלו. הרופא אחריו.
תכירי, זה ד”ר עדי רוזנברג הודיע נועם כשהוא תולה את המעיל. פסיכיאטר. רק בא לדבר, אני דואג לך.
“דואג”, המילה נשמעה כמו פסק דין. הסתכלתי על עדי רוזנברג: שיער מאפיר, שפתיים דקות, עיניים עייפות מאחורי משקפיים אופנתיים, והמשהו הזה תנוחת הראש המוכרת, החיוך שלא מגיע לעיניים.
הלב שלי צנח עדי.
ארבעה עשורים טשטשו את הפנים שלו, עטפו אותם בניכור. אבל זה היה הוא. האיש שאהבתי בטירוף וצעקתי לו ללכת. אבא של נועם, שמעולם לא ידע שהוא אבא.
שלום, הגברת שירה ליבוביץ פתח בקור הרופא. השתדל שלא להראות היכרות.
הנהנתי בשקט. חום בכפות הרגליים הלך ואבד. ראיתי רק את הפנים המקצועיות שלו.
הבן שלי הביא לבית איש, שיכניס אותי למחלקה סגורה כדי לקחת ממני את הבית. אותו אדםאביו.
נעבור לסלון הצלחתי לומר בקור רוח מפתיע.
נועם התחיל להסביר: “אנחנו חושבים שאת אוחזת יותר מדי בדברים, לא מסתדרת עם המציאות, קשה לך בדירה הזאת לבד… אני ודפנה רוצים לעזור. נקנה לך דירה קטנה לידנו, תצטרכי רק לדאוג לעצמך, הכל עלינו. תקבלי את שווי שאר הבית תוכלי לחיות בלי דאגות”.
הוא דיבר עלי כאילו אני כסא ישן, שצריך להוריד למחסן.
עדי הקשיב, עיניו סוקרות. פתאום פנה אלי: “הגברת ליבוביץ, את מרבה לדבר בקול עם בעלך המנוח?”
נועם השפיל עיניו ברור שידע. הוא סיפר על ההרגל שלי להתייעץ פעם בפעם עם התמונה של אייל, כאילו זה עדות לשיגעון.
הבטתי בעדיבפנים האטומות של הבן. הזעם הקר מחק את ההלם.
שניהם חיכו לתשובה. אחד ברעב, השני מקצועי וקרים.
כן, עניתי בעיניים ישירות אל עדי. מדברת. לעיתים הוא אפילו עונה. בייחוד כשנבגדים.
פניו נותרו ללא הבעה, רק מחק במחברת.
מחוות היד הזו אמרה הכל: ‘המטופלת עוינת, מאשימה מגיבה בהגנה. השלכה.’ כאילו ראיתי את השורה בכתב הרופאים שלו.
אמא, למה את אומרת ככה? נועם רטן, מתוח. ד”ר רוזנברג רק רוצה לעזור. את עוקצת.
לעזור במה, ילד מתוק? לפנות בשבילך עוד דירות?
רציתי לצעוק עליו: תתעורר! תסתכל מי הבאת! אבל שתקתי. אסור לחשוף קלפים עכשיו.
זה לא ככה הוא סמוק, והסומק היחיד שהעיד שעדיין נשארה בו טיפת חמלה. דפנה ואני פשוט דואגים. את לבד לגמרי, תקועה כאן עם… זכרונות.
עדי הרים יד להרגיע אותו.
נועם, אפשר לדבר רגע עם אמא? פנה אלי. ספרי מה זה בשבילך בגידה. זה רגש חזק, בואי נדבר.
הוא נעל אותי במבוך של דיאגנוזות. החלטתי לקחת סיכון: “בגידה יש לה פנים רבות. לפעמים מישהו יוצא לקנות חלה ואינו חוזר. עוזב. לפעמים מישהו חוזר אחרי שנים, כדי לקחת ממך את הכל.”
בחנתי אותו בהיסוס. כלום. רק סקרנות מדודה.
או שהוא חזק מאוד, או שממש לא זוכר. אולי באמת. השנייה נראתה יותר נוראית.
דימוי מעניין חייך רק קמט. את מרגישה שהבן מנסה לקחת ממך משהו? זה משהו מהעבר?
משפט שיטתי, דוחק אותי לפינה של השיגעון.
נועם, פניתי אליו, תלווה את הד”ר. אנחנו צריכים לדבר לבד.
לא קטע בקשיחות. נדבר כולנו. אני לא רוצה עוד מניפולציות. ד”ר רוזנברג כאן כיועץ נטול פניות.
“שופט ניטרלי”. בעלי לשעבר שמעולם לא שילם מזונות כי לא ידע אפילו שיש לו בן. אבא שנועם לא ראה מעולם. האירוניה היתה מרה עד בחילה. נשכתי שפתיים.
בסדר, נכנעתי. משהו בי הפך קר, הפך לסכין דק. אז מה אתם מציעים?
נועם התרכך, שמח כנער. התחיל לפרט על הסטודיו המקסים ביפו החדשה, ועל קונסיירז’, ועל “כמוך” סבתות על הספסל.
הקשבתי והבטתי בעדי. סוף סוף הבנתי. הוא לא באמת זיהה אותי. הוא הסתכל באותו מבט מתנשא שהיה מאז ומתמיד כלפי המצעים הפשוטים שאהבתי, הספרים הקרועים, הרגש ה”פריפריאלי” שלי.
הוא ברח מזה. עכשיו חזר כדי להוציא פסק דין: “החולי צריך להיעלם”.
אחשוב על זה, אמרתי, מתרוממת. עכשיו תסלחו לי, אני רוצה לנוח.
נועם קרן. הוא “שכנע אותי”.
בטח, אמא. תנוחי. אדבר מחר.
הם יצאו. עדי קימץ במבט אחרון שלא היה בו דבר מלבד שביעות רצון מקצועית.
נעלתי את הדלת על סף, על כל הבריחים. הוספתי שרשרת הבטיחות הישנה. עמדתי בחלון וראיתי אותם יוצאים מהבניין, נועם מדבר בלהט, עדי שם יד על כתפו. אבא ובן, תמונה שלא היתה ולא תהיה.
נכנסו למרצדס שלו ונסעו. נשארתי עם הדירה “שלהם”.
אבל הם שכחו משהו: אני לא רק סנטימנטלית. אני אשה שנבגדה פעם אחת ולא תיתן לזה לחזור.
למחרת, עשר בדיוק, הטלפון צלצל. נועם עירני, מתוקתק.
אמא, איך את? ד”ר רוזנברג אמר שצריכה להיות פגישה נוספות, הפעם “מנומקת עם מבחנים”. הוא יכול לבוא מחר באחת.
לא עניתי, אוחזת בכפית הכסף הישנה של סבתא.
אמא, את שומעת? הדחיפות בקולו חצתה את הקו. רק פורמליות. דפנה כבר בחרה וילונות ירוקים לסלון שלך “הם הכי מתאימים”.
קליק.
לא קול תחושה. משהו דק נקרע בתוכי. הם כבר בוחרים לי וילונות. לי. בחיים שלי. בחפצים שלי. טרם סילקו אותי ורוקנו לי את הנפש.
שיבוא, אמרתי בקרירות. מחכה לו.
נחנקתי. סיימתי להיות הנפגעת. הם לא יביימו עלי עוד הצגה. עכשיו תורי.
פתחתי את הלפטופ. “פסיכיאטר ד”ר עדי רוזנברג, תל אביב”.
הכל ברשת. היה שם, בתמונהפסיכיאטר מצליח, בעל קליניקה בשם “הרמוניה” ולוח הופעות טלוויזיה.
מצאתי מספר של הקליניקה. קבעתי לעצמי תור בשם נעורי שירה פרלמן.
המזכירה עדכנה שיש “פנוי” למחר בבוקר. איזה מזל.
כל הלילה סידרתי קופסאות, מחפשת בי את זו שננטשה הריונית. האשה שהצליחה, גידלה בן לבד, ונתנה הכל.
וכעת אותו בן מביא את “אבא המוצלח” כדי להכריע את האם.
בבוקר לבשתי חליפת מכנסיים, שלא נגעתי בה שנים, סידרתי תסרוקת ואיפור קל. במראה כבר לא הפחדנית הישנה. מובמשלה לקרב.
***
בקליניקה “הרמוניה” ניחוח בושם יקר וניקיון. קיבלו אותי בטקס, הובילו אל הלשכה הגדולה עם חלון פנורמי וריהוט עור.
עדי מאחורי שולחן עץ כהה. הרים עיניו. לרגע נראה המום אבל עדיין לא קלט.
שלום, הציע לשבת. שירה פרלמן? איך אפשר לעזור?
התיישבתי.
ד”ר, באתי לשאול על מקרה קליני… דמיין ילד. האבא שלו עזב את האם הריונית, הלך לבנות קריירה ולא ידע שיש לו בן. הילד גדל, פוגש פתאום את האב אחרי שנים. לאב יש עכשיו קריירה, כסף, רצון… והילד מגייס אותו כדי להוציא את אמא מהבית”.
סיפרתי והוא האזין, בתחילה מתעניין. אחרי דקה מתוח מאוד. ראיתי את המסכה שלו מתפוררת, ההבנה מחלחלת.
ספר לי, ד”ר, עצרתי, מביטה ישר לעיניו. איזו טראומה קשה יותר? זו של הילד הנטוש, או של האב שגילה זה עתה שעזר לבנו להכריז על האם שלו כלא כשירה, האם שאת ראיתו? שירה. אתה מזהה אותי, עדי?
המסכה נשברה. פרצופו הביט בי באימה טהורה. היד רועדת, העט היקר צנח משולחנו על הרצפה.
ש…שירה? לחש.
בדיוק, חייכתי חיוך מר. לא חשבת על זה, נכון? שגם אני אגיע אליך אחרי שנועם יביא אותך כדי שתעזור לו לזרוק אותי מהחיים שלי?
הוא מלמל, מתבלבל, הביט בי כמו דג מוטל יבש.
אני… לא ידעתי… נאנק. נועם… הוא באמת הבן שלי?
בהחלט. תבקש בדיקת אבהות אם תרצה. יש לי אפילו תמונות ילדות בתיק.
שלפתי אלבום עמוד פתוח, נועם פעוט מחייך על ברכי. העתק שלך, עדי.
בהה בתמונה, כתפיו שמוטות, העולם שלו מתפרק.
אז הדלת נפתחה נועם זורח.
ד”ר רוזנברג, חשבתי לקפוץאמא? מה את עושה כאן?
בדיוק כמו אתה, ילד, אמרתי שקטה. לייעוץ אצל “מומחה נטול פניות”. נכון, ד”ר?
נועם הביט הלוך ושוב בבלבול. אז, ההלם. הפחד.
תכיר, נועם. לא סתם ד”ר עדי רוזנברג. אביך.
העולם שלו קרס לנגד עיני. הלם, הכחשה, השפלה.
הביט בעדי. אבא…? לחש.
עדי רעד מהמילה. הרים עיניים, דמעות מהולות תדהמה.
זה נכון, חנוק. אני אביך. לא ידעתי…
נועם לא שמע עוד. עיניו פגשו בשלי עיניים שמבינות פתאום הכל.
הבין מה ריסק. הבין שמסחר במ”ר ממוטט נשמה שלמה.
צלל לכיסא ובכה.
קמתי. תפקידי נגמר.
תסתדרו. אחד עזב, השני בגד. שווים.
***
חצי שנה עברה. מכרתי את הדירה ההיא. מלאת שברים.
עדי עזר לי למצוא בית קטן ליד בנימינה, עם גינה.
הוא לא ביקש סליחה ידע שאין הגה שמספיק.
היינו יחד, בלי אהבה ישנה, אבל נולדה בינינו שותפות פצועה, כנה, שיחה שלא נגמרת.
נועם מתקשר כל יום. פעם לא עניתי. אחר כך כן.
בכה, ביקש סליחה, סיפר שדפנה עזבה “קרואלה”. למד. שילם ביוקר.
ערב אחד, ישבתי עם עדי בגינה, הוא לידי, אוחז ביד בחמלה.
הטלפון נועם, שוב: אמא, אני יודע שטעיתי. אפשר שיום אחד תסלחי לי?
הבטתי בשקיעה, בעצים, ביד שמלטפת.
הפצע נעלם, נשאר רק שקט מתוק.
הזמן יגיד, בן. הזמן מרפא הכל. רק תזכור: אסור לבנות אושר על חורבן של מי שנתן לך חיים.
