אשתו הבלתי נוחה
נועה חזרה לאיטה אל פני השטח של הכאב והקולות, כמו מישהי שטובעת ונאחזת באבק השפיות האחרונה.
נועה אברמוב, את שומעת אותי? אנחנו רואים על הצגים שאת ערה. תנסי לפקוח עיניים, קולו של אדם זר נשמע מרחוק, עמום.
נועה ניסתה להתאמץ, אך עפעפיה היו כבדים כאילו יצקו להם עופרת. גופה סירב להישמע, היה זר, וכל תא בתוכה כאב. הכאב היה עמום, מטושטש, מפוזר בכל השרירים. באוזניה צליל חד ובלתי פוסק.
ריח של בית חולים סטריליות ודיזינפקציה חריפה, תרופות מרירות קשה לטעות בריח הזה.
מצוין, הקול התקרב אליה. את נושמת לבד, זה טוב.
נועה הצליחה למצמץ, לפתוח עיניים. האור סנוור, והיא מיהרה לעצום שוב. כל מה שסביבה נראה מטושטש, תקרה לבנה, קירות לבנים, צינור מחובר לידה.
מעליה התכופף איש מבוגר, פניו חרושות קמטים. עיניו החמורות מתחת לגבות שיבה בחנו אותה היטב. כובע רופא, מסכה מורדת לסנטר.
איפה אני… לחישה חמקנית, קולה חלש כשחיקת עלים.
את בטיפול נמרץ, ענה הרופא בשלווה, סידר משהו בעמוד המכשור. המרכז הרפואי שערי צדק.
תאונה… לחשה.
הבזק זיכרון וכבה: שמש מסנוורת, כביש… לאן נסעה?
כן, תאונה. את זוכרת?
נסעתי לביקורת במרפאה. אני ובעלי רצינו לנסות הפריה חוץ גופית, לא הצלחנו להביא ילדים…
בדיוק ככה, הרופא הנהן. אני הרופא שלך, ד”ר ברוך לוין, רופא מרדים. עברת תאונת דרכים קשה.
ההכרה שלה התבהרה לאיטה והזיכרון חזר. עם הזיכרון הגיע גם פחד.
בעלי… הוא יודע? קרה לו משהו?
כן, הוא יודע, קולו של ד”ר לוין הפך יבש וסגור עוד יותר. הוא לא נפגע. בכלל, הוא לא היה איתך ברכב.
נועה הזעיפה פניה, מנסה לאסוף את שברי הזיכרון. נכון, צחי הבטיח להגיע אחר כך מהעבודה. היא נסעה לבד.
כמה זמן אני פה? לחשה בפחד.
הרופא הסיט מבט, נאנח בכבדות. מכשירי הניטור צפצפו בקצב קבוע.
תצטרכי לאזור אומץ. מה שאומר עכשיו יפתיע אותך.
ספר, לחשה.
התאונה קרתה לפני זמן רב. היית זמן רב מחוסרת הכרה.
רב… כמה? שבוע? שבועיים?
היית בתרדמת שלוש שנים.
עולמה של נועה קרס שנית אל התהום שיצאה ממנה זה עתה.
לא… לא יתכן… טעות…
שלוש שנים, חותך ד”ר לוין. פגיעת ראש קשה, שברים רבים. היית על סף מוות. כמעט איבדנו אותך.
שלוש שנים.
נועה הביטה בידיה, רועדת. חיוורת, דקה, אבל חיה.
היה לך מזל, קולו התרכך מעט. יש לך סוג דם נדיר. היית זקוקה לעירוי דם מיידי, ולא היה במאגר.
היסס, ואמר:
בעלך הציל אותך. רק לו יש את סוג הדם המתאים. תרם, ובשפע. גיבור אמיתי. הדם שלו הציל אותך.
דבריו של הרופא שקעו בתודעה כמו ערפל כבד. צחי… תרם… הציל אותה…
המחשבה הזאת לא הרגיעה. ההפך, משהו קר כרסם בתוכה. היא זכרה היטב את סוג דמה, והייתה כמעט בטוחה שלצחי יש סוג שונה לגמרי.
לא היה לה כוח להתווכח. הסתחררה חזרה לשינה תרופתית.
כשהעירה שוב היה שקט בחדר. קולות המכונה נהיו כמעט לא מורגשים. ליד המיטה מישהו עמד.
ריח מוכר, חריף מעט, של הבושם של בעלה.
זהו צחי, ידעה מיד.
הוא התקרב, והפנים שלו אותם פנים, סנטר חזק, שיער כהה מסודר בקפידה נראו לה שונים.
פניו לא הסתירו עוד רגש: היתה בהם קרירות וזלזול קשים.
סביבה עברה אחות אישה כבדה אך טובה, עייפה משהו, סימה שמה.
צחי התקרב קרוב, נשימתו קרירה על פניה.
נועה, לחש, רק לה. טוב לראות אותך.
חייך עקום.
בזמן שבילית כאן שלוש שנים, כבר הספקתי לקבל את הירושה.
נועה לא הבינה.
איזו ירושה… מה… עניינה בקושי.
על הניירת, נועה. המסמכים שחתמת לפני שנסעת לך לטיול הקטן שלך, משך בכתפיו. שכחת? תמיד חתמת בלי לקרוא. יפוי כוח על הכל.
אני… לא…
תודה, לחש בציניות. לא חשבתי שתמימות כזאת תניב לי פרס כזה.
הבזיק זיכרון: חדר מיון, כאב, צחי מעל האלונקה.
נועה, תחתמי, קולו היה אז רך, ממהר. זה אישור לניתוח. סתם ניירת.
ידה הרועדת חתמה בלי להבין דבר.
העסק של אביך, פרש צחי עכשיו. זוכרת? יעקב, השאיר לך את חברת הלוגיסטיקה שלו. לא טרחת בכלל להתעניין. חבל. בשלוש שנים הפכתי אותה לעסק ענק.
הוא חייך בעווית.
וכעת הכל שלי, סיכם, לגמרי.
נועה התבוננה בו, והקור בעורקיה היה עמוק ונורא. זה לא היה הצחי של פעם. לא הבעל שלה.
לא יתכן… לחשה.
יתכן בהחלט, ענה בקלות. וקרה.
הוא התיישר, סידר את השרוול, פנה לסימה:
תשגיחי עליה, סימה.
נועה עצמה עיניים, עושה עצמה ישנה. לא יכלה לשאת את פניו. דמעות זלגו על פניה.
צעדי צחי הלמו ברחבת הריצוף. הוא פשוט הלך, השאיר אותה לבד עם הסיוט.
מישהו ניגב בעדינות את לחייה.
חמודה, שקט, לחשה סימה. הוא לא שווה את הדמעות.
תודה… ענתה נועה, משתדלת לא לבכות בקול.
בהמשך, כשסימה החליפה לה תחבושת, התקרבה ולחשה:
את חזקה. יצאת מזה, תצאי גם מהשאר. את לא הראשונה ולא האחרונה שבעל מרמה כך. תחזיקי מעמד. אחרי גשם תבוא שמש.
מילות האחות הפשוטות האירו לראשונה פינה חשוכה בלב נועה.
סימה… קראה חרש.
כן, ילדתי?
הרופא אמר שצחי היה התורם.
פניה של סימה התקדרו.
מי אמר?
ד”ר לוין.
האחות נדה בראשה.
תקשיבי טוב, לחשה. בעלך לא תרם כלום. אפילו סוג הדם שלו הוא לא יודע. הייתי במשמרת. שלוש פעמים שאלתי אותו, דחה אותי. הדם הגיע מתורם אלמוני. פשוט היה לך מזל.
היא נגעה קלות בכתפה.
אז את לא חייבת לו כלום. שום דבר.
נועה הנידה ראש בעצב. הכל שקר. גם “הגבורה” שלו היתה זיוף.
בלילה, בתוך צפצוף המכשירים, ניסתה להבין איך טעתה כל כך באדם. איך צחי שלה הפך למקר, קר ומנוכר.
הזיכרון הפתיע אותה, הביא משב מראשית ההיכרות:
לפני ארבע שנים חיים שלמים כמעט.
נועה רצה במדרגות הנעות בתחנת רכבת מרכז. גשם, עומס, שעה לחוצה, והיא מאחרת לראיון עבודה במשרד תרגום. בנחשול האנשים העקב שלה נשבר.
נהדר… פלטה בעודה נאחזת במעקה.
הנעל התנדנדה, אחת בלבד. נועה התקדמה נבוכה, רטובה, שיער פרוע.
נדמה לי שסינדרלה איבדה הפעם את הסבלנות, נשמע לצידה קול עמוק, מחויך.
הביטה לפני עמד גבר במעיל כהה מוקפד, ריח של בושם יקר. לא יפה במובן הקלאסי, אבל עוצמה ניכרת.
נדמה לי שסינדרלה הולכת לבכות, הודתה בחיוך חיוור. עוד מעט ראיון. ככה
הגבר סקר אותה לא בשיפוט, אלא בסקרנות.
לא יקבלו אותך, קבע ביובש.
תודה על התמיכה, עיקמה פיה.
אני לא נחמד, אני פרקטי, הושיט לה יד. צחי.
נועה, ענתה באופן אוטומטי.
בואי. לא מתאים לך לנסוע ברכבת.
מה זאת אומרת?
אסיע אותך. בדרך נמצא נעל.
אני לא יכולה… אני לא מכירה אותך…
עכשיו את מכירה, חייך. תראי בזה השקעה בעתיד. את הרי מתרגמת, נכון?
כן, אבל…
בלי אבל. יש לך רגע לבחור את ההחלטה הנכונה בחיים שלך.
צחי תמיד היה החלטי, נמרץ, פותר לכולם בעיות. לקח אותה ליעדה, ובדרך עצר איתה בחנות נעליים.
לא הסכים לשמוע לסירוביה, קנה לה נעלי עקב קלאסיות.
זה מחיר של חצי משכורת, לחשה.
בעיני זה שווה מקום העבודה שלך, אמר בשקט.
באותו יום קיבלה את העבודה. אחר כך טלפון מצחי:
איך הנעליים? הביאו מזל?
מאיפה יש לך את המספר?
נועה, אני יודע הכל. צחק. נאכל ארוחת ערב?
הפסקה, ואז ענתה:
כן.
וכך ארוחת הערב הפכה לשורת דייטים. הרומן פרח. צחי פינק, פרחים יקרים, מסעדות יוקרה, סופי שבוע מפתיעים.
הוא עטף אותה בתשומת לב.
אחותה הצעירה, שלי, התבוננה מהצד ואמרה לעצמה בתבונה: אהבה עיוורת המציאו אנשים שנפגעו.
אחר כך היכרות עם משפחתו:
האב, דני, איש קשוח, ישיר, דור קודם. השקיף בה ערמומי.
מתרגמת? גיחך בארוחת ערב. מקצוע של דמיון. אישה צריכה בית, ילדים.
אבא… צחי צקצק.
בזמננו פשוט חיינו, רטן האב.
האם, מרים, עדינה, אמרה מיד:
גם אני קרובה לתחום שלך. לימדתי ספרות עברית בתיכון כל חיי.
לימדת? הופתעה נועה צחי לא סיפר.
מה יש לספר, התערב האב. ישבה כל החיים בבית ספר, כמעט בלי שכר.
לא נכון, ענתה ברוך. אהבתי ללמד.
לנעה אמרה: רואה אצלך אהבת מילים.
מאוד, ענתה נועה.
הערב עבר בדברי ספרות וחיוכים. רק האב נותר קר.
סתם קישוט, שמעה אותו ממלמל. טובה לבית, לא למשהו אמיתי.
מאוחר יותר, צחי לחץ שתעזוב את העבודה.
נועלה, את לא עשויה בשביל זה. תהיי הפנים של הבית. את חכמה מדי בשביל לחשוב על חוזים של אחרים.
אבל אני אוהבת את העבודה…
תאהבי את החיים החדשים.
נועה האמינה. התפטרה, ניהלה את הבית שלהם: אירועים, קבלות פנים, חיי זוהר.
אחר כך ניסו להביא ילדים שנה, שנתיים, כלום. הרופאים בישרו: עקרות.
בגללי, בכתה.
זה שטויות, חיבק, אבל החיבוק היה טכני. לא חסר כסף. נעשה ivf.
נועה רצתה ילד כל כך, שלא שמה לב: הצינה בעיניו, הנסיעות הרבות.
באותו זמן, גם אביה, יעקב, חלה, ואחרי שלושה ימים נפטר.
הלוויה, ימי האבל תעתוע, צחי דרש גרסה אחת: ירושה, דירות, ניירת.
נועה, שקועה באבל, לא ייחסה לכך חשיבות.
בדיעבד, הבינה כמה טעתה.
האב של צחי צדק: היא באמת הפכה לקישוט יפה.
יומיים חלפו, צחי לא הופיע. רק כשהמצב השתפר, העבירו אותה למחלקה רגילה, בחדר עם שלוש נשים נוספות.
באותו יום הגיע שלי.
לא זיהתה מיד את אחותה במקום הסטודנטית הצעירה, עמדה מולה אשה בוגרת, עייפה.
נועה… נועלה… התמוטטה בבכי אל כתפה.
שקט, ליטפה אותה נועה. מה קרה? למה את כך?
שלוש שנים, נועה, בכתה. פחדתי שתעלמי לי…
כשנרגעה ישבה לידה.
נועה, חדשות רעות.
גרוע יותר? חייכה מרה.
הוא… צחי…
דברי.
הוא גירש אותי, קולה רעד מהבית שלנו. של אבא.
נועה קפאה.
גירש? גם את שותפה בירושה.
צחי אמר שעכשיו הכל שלו. אמר שחתמת על הכל כשנפצעת. החליף מנעולים. הגעתי מהאוניברסיטה, כל הדברים בארגזים.
עוד ניירות.
זה לא הכל, שלפה שלי מכתב. הוא תובע גירושין.
נועה לקחה, הרגישה שידיה רועדות.
כתוב שם?
מאשים אותך, שלי רעדה בחוסר הכרת תודה. מספר לכולם שהציל אותך.
כמה טוב לב…
ואיפה את גרה?
במעונות, אצל חברה. נועה, הוא לקח הכל. אין לנו כלום.
זה לא ייגמר כאן… לחשה נועה, והרגישה ניצוץ עקשן בתוכה.
הימים זחלו. לפחות הגוף התאושש. צחי לא בא. את כל מה שהיה צריך לברר עשה מול הרופא.
נועה הבינה: שלוש השנים האלה היו בעיניו המתנה לסוף.
אחרי שבועיים שחררו אותה.
עמדה בפתח שערי צדק, עם תיק קטן שסימה הביאה לה. התקשרה לצחי.
את כבר בחוץ קולו ציני. קרוב.
אין לי כסף. כל הכרטיסים שלי…
כרטיסים בוטלו ענה בשעשוע. שלוש שנים לא נגעת. ברור שנסגר הכל.
נשף: תתכונני לגירושין, אין לי עניין לחכות עוד. תדברי עם עורך הדין שלי. אל תתקשרי אלי.
סיים את השיחה.
נועה התיישבה בתחנת אוטובוס. אביב. שלוש שנים התאיידו כלא היו.
אחותה שלי הגיעה. באי איתי, למעונות.
נועה הביטה סביבה, הכל התקלף מי הייתה אשת הזוהר ההיא?
חדר פצפון, מיטה, שולחן עמוס סקיצות וגלילי בד שלי לומדת עיצוב.
נועה החזיקה מעמד, התבוננה החוצה בחלון, חיי הפאר הפכו לקליפת אגוז ריקה.
חייבת למצוא עבודה, אמרה בלילה.
מה? תנוחי!
אסור. צריך כסף. אני יודעת שלוש שפות.
ניגשה למחשב, פתחה אתר באנגלית. קראה הכל ברור.
רואה? חייכה בעייפות.
ניסתה לתרגם והמילים לא הסתדרו. המילים באנגלית ובראשה, אבל לא מצליחה להרכיב משפט בעברית. כאילו קיר זכוכית מפריד בניהן.
מה קורה לי? ניסתה צרפתית. אותו דבר.
למחרת חזרה לשערי צדק.
ד”ר לוין הקשיב, בחן אותה.
זו פגיעה במרכז הדיבור. סוג קל של אפאזיה.
כלומר אני… נכה?
לא, השיב בביטחון. זה זמני. תרגול וסבלנות.
אין לי זמן. אני צריכה פרנסה מיד!
הכי חשוב רוגע.
בערב שאלה את שלי:
אם לא אוכל לתרגם, מה אני עוד יודעת?
ניהלת בית מדהים. אתה יודעת לבשל, לארגן.
ניהול בית גם כישרון.
למחרת פנתה לסוכנות השמה לבית.
הפקידה בחנה אותה.
ניסיון תעסוקתי?
ניהלתי בית גדול, השיבה נועה.
נרשום: עקרת בית. זה לא מקצוע.
ראתה את הצלקת ליד הרקה.
מה זה?
יצאתי עכשיו מבית החולים, ענתה בכנות.
את נראית חולה, נאנקה. אנחנו צריכים מישהי אנרגטית. נעדכן.
תעזרי לי, קולה נשבר. אני חרוצה, יודעת לבשל, לנקות, להשגיח על ילדים.
התחייכה במעט חמלה:
יש משרה זמנית אחת. מורכבת. משפחתו של ד”ר לב גרנות, כירורג. צריך מטפלת בת, בת תשע.
אני מוכנה.
לא כל כך מהר. הילדה סגורה, אימה נהרגה. אבא כל היום בעבודה. שלוש מטפלות ברחו.
דירת היוקרה בנמל יפו היתה שקטה מדי. יקר, אבל קפוא.
לב גרנות גבוה, עייף, עיניים אפורות עגומות.
את נועה אברמוב, קבע ביובש. החדר שלך בסוף. הילדה נמצאת שם.
ואז נכנס ללשכתו.
נועה ניגשה בעדינות.
יעל?
שקט. פתחה דלת חרש.
הילדה רזה, צמות דקות, רובצת מול טאבלט. לא מרימה עיניים.
שלום, יעל, לחשה ברוך. אני נועה. אשמח לעזור בשיעורים.
כלום. לא תשובה, לא מבט. התכווצה מעט.
נועה נשפה קלות זה יהיה יותר קשה ממה שחשבה.
הימים הראשונים היו קשים. לב נעדר שעות על גבי שעות. יעל לא דיברה. אכלה, התקלחה, עשתה שיעורים וחזרה לחדרה עם הטאבלט.
נועה, הכירה את הבדידות, חשה את הצער.
בערב השלישי כבר לא יכלה יותר, והתיישבה עמה על הרצפה.
יעל, מספיק מסך. אמרה בשקט, בתקיפות עדינה.
יעל הביטה בה במהירות, כעמדת על המשמר.
בילדותי אהבתי מאוד לפסל מחמר. נראה לי שיש לך כזו קופסה.
באמת, בארון הפלסטלינה. נועה הוציאה קוביית חמר, התיישבה על הרצפה.
רוצה שנבנה טירה עם מגדלים?
התחילה ללוש. האצבעות כבדות, אבל נזכרו במגעי היצירה. המילים בבלאגן, אך הידיים פעלו.
יעל עקבה בעיון מתחת לשיער.
זה לא נכון, לחשה לפתע.
נועה נבהלה.
מה לא נכון?
המגדל. צריך גבוה.
הצמידה עוד גוש, והגביהה את המגדל.
במשך שעה עבדו יחד בשקט.
בערב, עת עזרה לנקות, מצאה תחת המיטה אלבום עבה ישן.
מה זה? קראה נועה.
אל תגעי! יעל חטפה. של אמא.
אמא שלך ציירה?
הילדה הנהנה, פתחה באהבה את הדף הראשון.
לא תמונות, אלא סקיצות, צעצועים חינוכיים עתירי דמיון, רישומי עץ ובד. על הדף האחרון ציור של ציפור עם קובייה: “סטודיו של אילנה צעצועים חכמים לילדים מיוחדים”.
מיוחדים?
אמא רצתה סטודיו, יעל בכתה וחיבקה את האלבום. לחברים כמו נמרוד.
מי נמרוד?
בן של חברה של אמא. הוא לא מדבר. אמא אמרה שהם צריכים דברים אחרים. אבא אמר שזה שטות.
נועה ליטפה וכמו הבינה: אלה לא סתם צעצועים חלום אמיתי.
היא לא נרדמה כל הלילה. בבוקר החליטה חולם לא עוצרים.
בערב חיכתה ללב שחזר.
הילדה ישנה? שאל.
כן, ורציתי לדבר.
הניחה את האלבום. ידו קפאה.
מאיפה? שאל בנוקשות.
מצאנו ביחד. זה גאוני…
תחזירי מיד. עניין אישי מאוד.
טעות בידך, ענתה נועה לפתע בתקיפות שקטה. זה חלום של אשתך וגם של יעל.
אל תדברי עליה! נשף.
אולי לא הכרתי, ענתה אבל אני מכירה את הילדה. היא פורחת עם זה.
יעל הופיעה, בפיג’מה.
אבא, למה אתה כועס?
הבעת כעסו נמוגה.
מתוקה, לכי לישון.
זה אלבום של אמא, חיבקה יעל. אני ונועה נכין צעצועים.
ראשונה מזה שנים הבזיק בניצוץ בעיניה.
לב הביט בבתו, בנועה, נשם עמוק.
תעשו מה שתרצו, אמר.
אבל אין לי כסף לזה. לא אתערב.
נכנס ללשכה.
נועה לא ויתרה.
באותו ערב התקשרה לשלי.
שלי, את הרי מעצבת, נכון?
תלוי למה.
צריך עזרה בפרויקט.
התחילו במאמצי לילה בחדרון מקווה.
שלי הביאה מחשב, טאבלט גרפי. מהכסף האחרון קנו עץ, צבעים, בדים.
נועה בטעם טוב וחוש ידני המחלים, שלי ביכולת העיצוב. בנו אבי טיפוס.
לב התעלם.
יום אחד שמעה אותו בטלפון: מירי, זה גרנות. המטפלת התחילה משהו משונה… הצעצועים שאילנה דיברה עליהם. בואי לראות.
למחרת הופיעה אורחת פסיכולוגית ילדים, בת ארבעים, ועמה ילד בן שבע, עצבני במקצת.
שלום, אני מירי, עובדת סוציאלית. לב סיפר לי.
זה נמרוד, הסבירה על הספקטרום האוטיסטי.
נועה הניחה פאזל מעץ ענק צבעוני, שבנתה עם שלי.
נמרוד, שלרוב לא נמשך לדברים חדשים, נגע בדאגה, חיבר, ולא הפסיק.
מירי התרגשה עד דמעות.
הוא מעולם לא…, יבבה. מעולם.
נמרוד שיחק.
נועה… פנתה מירי. אנחנו זקוקים לזה. איידע הורים נוספים.
מירי היתה למקדמת הראשית. הביאו עוד אמהות. העסק צמח.
שלי, נרשם כעוסק מורשה! צחקה נועה.
מדהים, שלי קרנה.
אותו ערב חזר לב, ראה אותן בשלישיה נועה, שלי, יעל אורזות הזמנה ראשונה.
עמד בפתח.
נועה הרימה אליו מבט. לא פחדה, רק שלווה. לב, לראשונה, לא השפיל עיניים.
לעתים, החיים מגישים לנו משבר שמפרק לגורמים את כל מה שהכרנו ואהבנו. נכון, לא כולנו מסוגלים לבחור שוב את המסלול ולסלוח למה שהיה אבל תמיד, בין ההריסות, אפשר למצוא נקודות של אור: חברות אמיתית, יצירה, ועוצמה שנולדת מבפנים דווקא כשהכול נשבר. החיים לא תמיד מתנהלים לפי התוכניות, אך לעיתים דווקא מתוך הסתעפותם יוצא הנתיב הנכון באמת.
ולפעמים, המשברים הקשים ביותר הם אלו שמולידים אותנו מחדש.
