הם לעגו למעילה הזולה שלה, עד שגילו את האמת
בעולם שבו הכול נקבע לפי מותגים ומחירים, לא פעם שוכחים את האדם שמאחורי הבגד. אני חוזר בזיכרוני לאותו ערב גאלה סגור שהתקיים באחד מבתי המלון היוקרתיים בתל אביב.
אולם הזהב היה מואר בזוהר היהלומים. שירה, לבושה בשמלת ערב מוזהבת ונוצצת, ואני לצידה, טעמתי יין איכותי מהגליל, ושוחחנו ברוח טובה על האנשים סביבנו. הצחוקים שלנו נפסקו בבת אחת כשנערה צעירה בשם עידית נכנסה בדלת. עליה היה מעיל פשוט, ישן ובצבע בז’, ונעולה נעליים שטוחות וחסרות ייחוד.
שירה הביטה בעידית במבט מתנשא, ועמדה מולה חסרת סבלנות. היא בחנה היטב את נעליה הישנות, ופרצופה התעוות בזלזול. אני כבר לא התאפקתי ולחשתי לשירה בקול רם מדי:
“מה, המנקה כבר לא יודעת איפה הכניסה האחורית?”
שירה פסעה לעבר עידית ואמרה בציניות:
“חמודה, מרק חינם מחלקים בשוק הכרמל. את קצת הורסת לי את העיצוב של הערב”
עידית עמדה יציבה, לא השפילה מבט, ומבטה ננעץ בשירה. הייתה בה איזו שלווה בגאווה שלא היה לה זכר בכל הברק שבאולם.
ואז, לפני שהספקנו לעכל, אלינו פסע במהירות גבר מבוגר בחליפה יוקרתית מר לוי, מנהל הקרן. הוא אפילו לא הקדיש מבט לשירה ולי, שכבר התכוננו לברך אותו. הוא נעמד מול עידית, והתכופף קמעה בכבוד:
“גברת כהן! אנחנו מתנצלים, המטוס הפרטי נחת מוקדם מהצפוי. החוזה לרכישת החברה מוכן וצריך רק את החתימה שלך.”
המבט של שירה קפא. פיה נפער בתדהמה, ראיתי איך הכוס עם היין נשמטת מידה ומתנפצת בשקט על רצפת השיש.
סיום הסיפור
עידית לקחה את העט מהעוזר, ועדיין עטויה במעילה הישן, חתמה בביטחון על המסמך.
היא פנתה אל שירה בקול רגוע ומעט חמור:
“אגב, שירה, זאת כבר לא המסיבה שלך. זה עתה רכשתי את הבניין וגם את העסק של בעלך. ‘העיצוב’ שאת מציגה כאן לא מתאים יותר לתכניות שלי. מאבטחים, תוציאו את האנשים האלו החוצה.”
אני ושירה עמדנו שם קפואים, בזמן שמאבטחים נגשים בנימוס ותקיפות וביקשו שנעזוב את האולם.
מוסר השכל: אף פעם לא לשפוט בן אדם לפי הבגדים שלו. מתחת למעיל ישן יכול להסתתר זה שיכריע את גורלך מחר.
למדתי באותו ערב שכל זוהר חיצוני מתגמד ליד עוצמה פנימית.
