אשתו הלא נוחה
נועה צפה כלפי מעלה מתוך ענן כאב וצלילים, כאילו טיפסה מהתחתית של בור מים עמוק.
– נועה שטרן, את איתנו? אנחנו עוקבים לפי המכשירים. נסי לפתוח עיניים קול גברי, זר, נשמע כמו מסננת רחוקה.
היא ניסתה לציית, אבל העפעפיים הרגישו עשויים מעופרת. הגוף לא נשמע לה, כולו נעקץ, כואב, זר, כל תא צורח. באוזניים צפצף טון דק ומתגרה.
ריח של בית חולים דיזינפקטנטים חריפים והטעם המר של תרופות שלא ניתן לטעות בהם.
– יפה, את נושמת לבד, זה סימן טוב הקול התקרב.
נועה הצליחה למצמץ והפשירה את הריסים. האור היכה לה בפנים, הכריח אותה שוב לעצום. העולם היה מרוח, מים על אקוורל תקרה לבנה, קירות לבנים, צינורית מושכת לה מהיד.
מעליה פניו של גבר מבוגר, קמטי חיים עמוקים. עיניים חודרות מתחת לגבות עבות שיבה. כובע לבן, מסכה מונחת על הסנטר.
איפה אני גימגמה, הקול דק כמו רשרוש של עלים יבשים.
את בטיפול נמרץ, ענה ברוגע. המרכז הרפואי ע״ש רבין, בילינסון.
תאונה לחשה. אני זוכרת תאונה
הבזק זיכרון שמש חדה מתנפצת על השמשה, כביש היא נהגה אבל לאן?
נכון, תאונה. את זוכרת?
הייתי בדרך לבדיקה שגרתית. אני ובן־הזוג רצינו לנסות טיפולי פוריות, כבר תקופה שקשה לנו עם הילדים
מדויק, הרופא הניף את ראשו. אני שמריהו כהן, הרופא שלך. נקלעת לתאונת דרכים קשה.
המחשבה מתבהרת, ואיתה שב הזיכרון לצד הפחד.
בן־הזוג שלי הוא יודע? הוא בסדר?
הוא יודע, עכשיו הטון היה יבש וחמור. לא נפגע. ובכלל, הוא לא היה איתך.
נועה קימטה את הגבות, מחברת רסיסים בראש. נכון תומר אמר שיבוא לקליניקה אחרי העבודה. היא נסעה לבד.
כמה זמן אני כאן? אחזה פרפור חרדה בבטנה.
הרופא לקח נשימה עמוקה לצד צפצוף המכשירים נשמע כקול תוף.
את צריכה להתחזק. אבל חשוב שתדעי מה שאגיד יטלטל אותך.
תגיד, לחשה.
עבר זמן רב מאז התאונה. היית מחוסרת הכרה הרבה זמן.
הרבה כלומר שבוע? שבועיים?
שלוש שנים בקומה.
העולם של נועה התרסק והתגלגל שוב לאותה תהום שממנה גרדה.
לא, פיה רעד, לא יתכן אתה טועה אולי זו בדיחה
שלוש שנים, חתך הרופא שמריהו כהן. פגיעת ראש קשה, שברים מרובים. בקושי הצלחו להציל אותך. לא חשבנו שתשרדי. חייך היו תלויים בחוט דקיק.
שלוש שנים.
נועה הביטה בידה רפה, דקה, בשרנית. חיה.
היה לך מזל. סוג הדם שלך נדיר. נדרש עירוי מיידי ולא היה. השתהה. בן־הזוג הציל אותך. דם מתאים. הפך לתורם, נתן כל שניתן, אפילו יותר. גיבור אמיתי. הדם שלו החזיר אותך.
המילים נחתו כמו אד קפוא על תודעתה. תומר תורם הציל אותה
זה לא הרגיע, משהו בָּפנים רעד, לא נכון. היא הרי זכרה את סוג הדם של תומר, די בטוחה שהוא לא תואם.
הכוח למרוד לא היה. היא נשמעה שוב לתרדמת התרופות המנחמת.
***
כשפקחה שוב את עיניה פחות רעש. הצפצוף של המוניטורים הפך רקע כמעט מוכר. מישהו עמד לידה.
ניחוח מוכר, גברי, בושם יקר עם נגיעה חמוצה תומר, הבינה, עוד לפני שהעיפה מבט.
הוא התקרב, פניו ממוסגרים באור מנורת חדר, עדיין אותו פרופיל מושלם, שיער כהה מסורק. אבל משהו השתנה.
הפנים שבדרך כלל סגרו רגש עטו עכשיו ארשת זרה: קשיחות צוננת, זלזול כמעט דוחה.
אחות חלפה בשקט, חמימה, עייפה-עיניים. נועה ניסתה להיזכר שולה, נכון?
תומר התכופף, נשימתו קרה כבוקר בשומרון.
חמדתי, הקול פתיוני, כואב, רק לה. שמח לראות אותך.
חייך.
בזמן שאת שכבת שלוש שנים בטיפולים, כבר הספקתי לזכות בירושה.
נועה לא מיד קלטה.
איזה ירושה?.. מה
הניירת, נועה. זו שחתמת עליה לפני ש”יצאת” לטיול הקטן ההוא. גיחוך. את הרי חתמת תמיד, בלי לקרוא. ייפוי כוח על הכל.
אני לא
תודה שחתמת, ציין בציניות. לא האמנתי שהפשטות שלך תניב כזו עסקת חייך.
זיכרון פילח בראש חדר מיון, כאב, תומר מכופף מעליה.
נועה, תרשמי כאן, קול רך ומלחיץ טופס הסכמה לניתוח. פורמליות.
היד רעדה וחתמה בלי להבין.
העסק של אביך המנוח, הסביר עכשיו. זוכרת? אורי שטרן השאיר לך חברת לוגיסטיקה ככה על הדרך. לא טרחת להתעמק. טוב, בשלוש שנים הפכתי אותו לזהב.
חיוך יהיר.
ועכשיו זה שלי. הכל.
נועה הביטה בו, קפואה, פחד חותך עמוק מכל טראומה. זה לא היה תומר שנישאה לו. לא שלה.
לא היית מסוגל גימגמה.
הייתי. ואני כבר עשיתי.
מישר שרוולים, פונה אל שולה האחות:
תשגיחי עליה, בבקשה.
נועה עצמה עיניים, העמידה פני ישנה. הדמעות זלגו, שורפות.
צעדי תומר נעלמו, נעליים איטלקיות מקישות על הרצפה. הוא פשוט עזב, משאיר אותה בליבה של הסיוט.
יד חמה ביבשה מחתה לה לחי:
שקט, יקירתי, לא לבכות. שמרי כוחות. הוא לא שווה את הדמעות לחשה שולה.
תודה גמגמה, קשה לעצור את השקט שבפנים.
מאוחר יותר, כששולה החליפה לה חבישה, התקרבה ולחשה קרוב לאוזן:
תתחזקי. יצאת מהקומה תעמדי גם בזה. ואל תדאגי גברים כמוהו, את לא הראשונה שעלו עליה, ואפילו לא האחרונה. תבריאי יהיה טוב.
המילים הפשוטות של האחות, הפכו לקרן אור ראשונה בתוהו.
נועה רכנה:
שולה אמרו לי שתומר היה התורם
פניה של שולה התקפלו.
מי אמר?
דר׳ שמריהו.
תקשיבי הרימה גבה, מדברת בשקט בחדר הריק. תומר שלך לא תרם גרם. אפילו את סוג הדם לא יודע. אני הייתי בתורנות אז. שלוש פעמים שאלתי הוא רק מלמל.
אז איך
כנראה שהרופא התבלבל. או שעזרו לו להתבלבל, לא אכנס לזה. בעלך תמיד רצה להצטייר כגיבור. סיפר לכולם שהציל אותך. ושמריהו, עם כל כשרונו, בניירת אללה ירחם. אמרו לו: “הבעל תרם” אז הוא רשם.
מאיפה הדם?
מהבנק, מתורם אנונימי בלי דיבורים. היה לך פשוט מזל.
נגעה בידה.
אז חייך לא תלויים בו. ולא עוד שום דבר.
נועה הנהנה. הכל הצגה. הגבורה שלו כמו הנשיקות לא אמיתית.
בלילה, כשהצפצוף בודד וחזק, נועה שכבה בעיניים פקוחות וניסתה להבין: איך טעיתי באדם? איך תומר, שהיה כולו קסם, הפך לאופורטוניסט קר?
הזיכרון מצא את יום ההיכרון.
ארבע שנים חיים שלמים.
***
נועה רצה במדרגות תחנת רכבת השלום, גשם, בוץ, שעת עומס. מאחרת לראיון עבודה במשרד תרגום. נשבר לה עקב.
נו באמת, מלמלה ונאחזה במעקה.
נראתה כמטורללת נעל אחת, מטריה עקומה, שיער פרוע.
נראה לי הפסדת לא נעל, אלא את כל הסבלנות אמר קול מגחך לידה.
הביטה: בחור במעיל כהה, בושם יקר, ביטחון חושני. לא יפה קלאסי, אבל עוצמה שקטה כזה שמבלבל.
נראה לי הרגע תבכי הצהירה, מנסה לצחוק. יש לי ראיון בעוד רבע שעה. ככה
הוא סקר אותה, לא מגנה, יותר כמו בוחן.
לא יקבלו אותך.
תודה על התמיכה, גיחכה נועה.
לא נחמד, רק מציאותי, שלח יד. תומר.
נועה, ענתה מתוך הרגל.
תני לי לעזור. לא כדאי לך ברכבת.
מה איך?
אסיע אותך, ונפתור נעליים על הדרך.
מה פתאום אנחנו לא מכירים
עכשיו כן. חיוך שובר חומות. השקעה בעתיד. את מתרגמת, נכון? צדקתי?
כן, אבל
אין אבל. יש לך דקה להחליט החלטה משנה חיים.
תומר תמיד כזה אקטיבי, בטוח, הכל נסגר שלוף. באותו בוקר הסיע אותה, עצר בדרך בחנות נעליים.
בלי להקשיב לבכי, קנה לה נעלי לק פשוטות.
זה עולה הון, לחשה.
לא יותר ממה שעולה מקום עבודה טוב, חייך.
הראיון הצליח. בערב תומר התקשר.
אז איך הנעליים, הביאו מזל?
מאיפה יש לך את המספר שלי?
נועה, אני תמיד מוצא. צחק. נפגש לארוחת ערב?
פאוזה, ואז ירתה ראשונה: כן.
ככה הפך הדייט למפגשים. תומר חיזר שלא הכירה: פרחים יקרים, מסעדות יוקרה, סופי שבוע מפתיעים.
היא הפכה עיסה בידיו.
אחותה, יעל, סוקרת הכל במבט יבש, חשבה בלב שמשפט “אהבה עיוורת” המציאו מניסיון.
***
הכירה את ההורים שלו.
אביו, יהושע, ישיש זעוף, דור ישן. במבט ישיר כבד.
מתרגמת, רטן על הקוסקוס. מקצוע של חובבות. אישה צריכה משפחה, ילדים.
אבא, תומר התכווץ. אנחנו עובדים על זה.
עבדנו ענה בזמני פשוט חיינו.
אימו, רות, מורה לפסיכולוגיה, חייכה בחום.
גם אני סוג של מתרגמת, אמרה בצניעות. עסקתי בהבנת רגשות אחרים.
הרגשתך יפה, נועה נרגעה.
בערב דיברו בעיקר עם רות על ספרים קיבלה אותה כביתה. החמות חיבקה. החותן נשאר קר.
פלקה יפה, שמעה אותו מהמטבח, ריקה. לא עושה כלום.
לא עבר זמן ותומר התעקש שתתפטר.
נועה, את נועדת ליותר, ליטף את ידה לא שווה שתבזבז זמן על חוזים של אחרים. תהיי גאוותו של הבית. עסקים, תרבות, אמנות תבחרי.
אבל אני אוהבת לתרגם
תאהבי חיים חדשים עוד יותר.
והיא האמינה. התפטרה. הפכה למארחת מושלמת בבית בהרצליה, מנהלת קבלות פנים נוצצות.
ואז רצון לילדים.
שנה ניסיונות, אחר כך עוד. הרופאים קבעו אי־פריון.
בגללי, בכתה.
ג nonsense, תומר ליטף, אבל כבר קר. כסף לא בעיה. נתחיל טיפולי IVF, נמצא את המוביל בארץ.
נועה רצתה תינוק כל־כך עד שנעשתה עיוורת: לקור בעיניו, להיעלמויות, לעצבים.
באותו זמן אביה, אורי שטרן, הלך ודעך.
נועה ויעל סעדו אותו לסירוגין. את אימם איבדו כילדות זיהום עזוב נהיה דלקת ריאות, זהו.
אורי שטרן מהנדס שהפך עצמאי, לא טייקון, אבל עצמאי.
שלושה ימים לפני חגיגת חמישים נפטר.
הלוויה, השבעה עננים. תומר הפגין תמיכה ולמעשה דיבר רק על “סידורי ירושה”.
נועה, שטופת צער, לא קלטה. עכשיו, בבית החולים, התעוררה למציאות. אפילו החותן צדק: פלקה יפה, לא יותר.
שני ימי אשפוז נוספים חלפו ללא אירועים. בן־הזוג נעלם; את הכל עדכן דרך הרופא, מתרחק מלפגוש אותה.
למען האמת נועה כבר השתכנעה שכל השנים הללו חיכה לרגע שהקו על המוניטור יתיישר.
לאחר שבועיים שוחררה.
עמדה מול שערי בילינסון, תיק ביד שולה דאגה לארוז בשבילה. נועה החזירה את הפיג׳מה והנעליים, לקחה נשימה והתקשרה לתומר.
אה, כבר שוחררת? יופי נשמע עליז. מצוין.
תומר, אין לי שקל. הכרטיסים שלי
הכרטיסים הוקפאו. שלוש שנים לא היית. הכל היה ברור.
הוא שתק, ואז בטון קר:
תתכונני לגירושים. לא רלוונטי לי להמשיך. תוכלי לתאם עם עורך־הדין. אל תתקשרי יותר.
קו מנותק.
נועה התיישבה על ספסל ליד. מאי. שלוש שנים, שלושה אביבים נעלמו.
כעבור חצי שעה, יעל נשמה והביאה לה ג׳ינס מיושנים וחולצה.
הולכות אלי, למעונות קבעה.
נועה נאנחה בבת־אחת גילתה שאחרי שיצאה מהקופסה של חייה, היא כמו תינוקת.
החדרון במעונות מיטה, שולחן עמוס טיוטות ובדים: יעל, עכשיו סטודנטית לעיצוב.
נועה, חיוורת ורופסת, בוהה החוצה, כל החיים הקודמים תפקיד של “אשת חבר”, נמסו.
אני חייבת עבודה.
את צריכה לנוח לחשה יעל.
הפוך. הרופא אמר שאין מגבלה. ואין כסף. אני יודעת שלוש שפות.
היא פתחה את הלפטופ. קריאה באנגלית בלי קושי.
רואה? שמחה. הזיכרון נשאר.
ניסתה לתרגם פסקה וקפאה.
המשמעות מובנת, אך העברית סירבה לצאת. המילים נזלו, דהרו, בורחות, כאילו מחסום זכוכית מפריד בין היד, הפה והמוח.
מה קורה לי לחשה, נבהלת, מנסה בצרפתית. שוב מבינה אבל לא מסוגלת להביע.
למחרת, חזרה לבילינסון.
דר׳ שמריהו ענה בכובד ראש.
זו תוצאה של טראומה. המרכז השפתי במוח נפגע. אפאזיה.
אני נכה? גימגמה.
לא, הבהיר. את מבינה, אז זו פציעה חולפת. תרגול, זמן, הכל ישוב.
אין לי זמן, זעקה. צריך כסף. עכשיו.
לא בכוח, הביט בחמלה. תנוחי. השאר יגיע.
בערב, שאלה את יעל:
אם לא זה, במה אני טובה?
הנהלת בית, ובישול מאלף לחשה.
ניהול בית גיחכה. כישרון אמיתי.
למחרת הלכה לסוכנות השמה של עוזרות בית.
המנהלת בחנה אותה בספקנות.
ניסיון עבודה?
ניהלתי בית פרטי בהרצליה, ניסתה לדייק.
נרשום: עקרת בית. זה לא מקצוע. עוד משהו?
המנהלת זיהתה צלקת מתחת לשערה.
מה זה?
יצאתי רק עכשיו מאלול טראומה הודתה.
מממ את נראית קצת לא בכושר. נחפש מישהי נמרצת. נחזור אלייך.
בבקשה לחצה ידיים. אני דייקנית, מבשלת, מסדרת, יודעת ילדים.
המנהלת התרככה.
יש משהו. אבל מורכב. פרופ׳ לביא. צריך מטפלת לבתו בת ה־9.
מסכימה.
רגע. זה לא פשוט. שלוש מטפלות ברחו כבר. אשתו נהרגה בתאונה לפני שנתיים. מאז הוא עובד סביב השעון, הילדה שותקת. תראי בעצמך.
***
הדירה בצפון תל אביב ניסתה להרשים הכל יוקרתי, ריק ורועם.
פרופ׳ לביא גבוה, אפור עיניים, צל עייפות תמידי.
את נועה שטרן, הסבירו לי.
ההצבעה למסדרון:
החדר של נגה. תכירי, תקחי פיקוד.
ונעלם.
נועה פתחה בדחילו ורחימו את דלת החדר.
הילדה רזה, שתי צמות דקות, יושבת על הרצפה, תקועה במסך.
נגה, אמרה בעדינות. אני נועה. באתי לעזור לך בשיעורים.
תגובה טיגון מוחלט. לא מבט, לא תנועה. רק קשיחות בשרירים.
נועה נאנחה. יהיה קשה.
הימים הראשונים מסע הישרדות.
לביא עוזב מוקדם, חוזר מאוחר. עם נגה אין שיחה, רק שתיקה לועסת, כבדה.
נועה, שכבר בלעה בגידה ועצב, הרגישה היטב את הכאב של הילדה.
בערב השלישי אזרה אומץ ופרצה פנימה.
מספיק מסך, אמרה בעדינות תקיפה.
נגה שלחה מבט מהיר, זהיר, כמעט חייתי.
את יודעת, המשיכה נועה כאילו כלום, פעם אהבתי לעבוד בחימר. נראה לי יש לך חומר על המדף.
נכונה הייתה קופסת פלסטלינה. נועה לקחה גוש, ישבה מולה.
נבנה ארמון לנסיכה? עם מגדלים!
החלה ללוש, התנועות לא יציבות אך האצבעות זכרו.
נגה בחנה אותה מתחת לשיער.
חסר לפתע אמרה חרש.
מה חסר?
למגדל נסיכה חייבת גבוה במיוחד.
צירפה עוד גוש באומנות.
עבדו שעה בשקט גמור.
בערב, כשסידרו צעצועים מצאו מחברת מתפוררת עם כריכה עבה מתחת למיטה.
מה זה? שאלה נועה.
אל תגעי! חטפה נגה. של אמא שלי.
אמא שלך? היא ציירה?
הנהנה, פתחה בעדינות.
לא אלבום תמונות אך עמודים מלאי חיים של סקיצות: יצורים סיפוריים, פאזלים מעץ, בובות רכות. כמעט אמיתיים.
מהמם לחשה נועה בהתפעמות.
ומהר הבינה אלו לא סתם שירים, אלא שרטוטים מקצועיים למשחקי התפתחות. אחרון לוגו: ציפור עם קובייה בפיה, “הסטודיו של יעל, משחקים חכמים לילדים מיוחדים”.
מיוחדים? שאלה.
לאמא הייתה חלום לסטודיו כזה נגה בכתה. למשה.
מי זה משה?
חבר שלי. בן של חברת־לב של אמא. לא מדבר. אמא אמרה הם צריכים צעצועים אחרים שיעזרו. אבא אמר שטויות.
נועה ליטפה את הילדה, מביטה בסקיצות זו לא תחביב; שליחות גאונית.
כל הלילה גלגלה את הספר את יעל שמעולם לא הכירה, את נגה שמתה על אמא.
לבסוף החליטה: חייבים להגשים חלום כזה.
למחרת, הערב, חיכתה עד שפרופ׳ לביא ישוב.
נגה ישנה? שאל, שותה מים.
כן. אני רוצה להראות לך משהו.
הניחה אלבום על השולחן.
ידו נעצרה באוויר.
איפה מצאת את זה?
נגה ואני, מתחת למיטה. זה גאוני
שימי אותו במקומו זרק בקור. מיד. זה פרטי.
לא, אנרגיתהעשייה התפרצה. החלום של אשתך. ושל בתכם.
אל תדברי על אשתי! אין לך מושג!
אולי לא עליה אך על בתך כן! גערה. היא פורחת עם האלבום.
בדיוק אז הופיעה נגה בפתח יחפה, בפיז’מה.
אבא, אל תכעס על נועה.
הפנים הכעוסים של לביא נמסו בבת אחת.
נגה, לכי לישון. זה
זה האלבום של אמא נגשה אליו. אנחנו עם נועה נבנה צעצועים.
המבט שבין אב ובת הדליק ניצוץ שלא ראה שנים.
הוא המהם, משך בכתף.
עשו כרצונכן. ממילא לא יצא כלום.
ואילו שתדעי, קטע. אין לי שקל למיזם. אל תסמכי עלי.
משך ליחידתו.
נועה לא נכנעה.
בערב התקשרה לאחות.
יעל, צריך עיצוב. בעניין דחוף.
מה בדיוק?
פשוט בואי יש הזדמנות.
התחילו יחד.
בחדר הקטן נתנה יעל גרפיקה; על חשבון הארוחה קנו דיקט, צבעים, בדים. נועה טעם וסבלנות, יעל קלילות עיצובית, גרמה לפרוטוטייפים לקום לחיים.
לביא התעלם, כביכול.
אבל בערב, שמע אותו בטלפון:
יוליה, מה דעתך לבוא? דורשות כאן עין מקצועית המטפלת והבת מרימות משהו, סטודיו צעצועים, אלא מה
למחרת הגיעה פסיכולוגית בשם יוליה, עם בן אוטיסט בן שבע שנטפל לחצאית שלה.
שלום. לביא אמר שאת בונה משהו.
נועה הוציאה את פאזלהקשת שבנו. הילד, שבדרך כלל התעלם, התקרב, נגע בעדינות, לא עזב.
יוליה פערה פה בחיים לא דמעה זלגה.
הילד היה שבוי בצעצוע.
נועה אנחנו חייבים כאלה. אספר להורים אחרים.
כך נולדה הסטודיו.
יוליה הגיעה עם הורים העסק תפס.
יעל, נרשם עוסק מורשה? גיחכה נועה.
וואו מנה עיניה נצנצו.
לביא חזר ערב אחד, גילה את החדר הראשי מלא חתיכות עץ, טושים, יעל, נגה, נועה, אורזות.
נעצר בדלת.
נועה הישירה אליו מבט לא נבהלת, לא מתרפסת. שקטה, איתנה. הוא לא הוריד מבט.
יוליה, את בטוחה שיש עתיד לזה? לחשה נועה כשעברה על הזמנה ראשונה.
והמבט של נגה כבר היה מלא חיים, מבט של ילדה שהחיים חוזרים לה, ושל אם חדשה שמוצאת טעם בלהיות קצת לא נוחה.
