כשהייתי ילדה, חלמתי לגדול ולבחור בעצמי את הכול: לאכול מה שמתחשק לי, להיכנס למיטה מתי שאני רוצה, לצאת בלי לבקש רשות מאף אחד. עכשיו אני צוחקת על הילדה הקטנה והנאיבית שהייתי. המציאות התפוצצה לי בפרצוף ביום שבו עברתי לדירה משלי: ניקיון, בישול, תשלום שכר דירה, חשבונות, קניות הכול ממשכורת אחת שכמעט לא מכסה את ההוצאות. חשבתי שחירות זה לבחור מה לאכול לארוחת ערב. לא ידעתי שזה אומר לחשב אם יש לי מספיק כסף גם לאורז וגם לסבון באותו חודש.
באיזשהו שלב קלטתי שכבר שבועות לא ישבתי בשקט לארוחת בוקר. כל בוקר הייתי מתעוררת, מתקלחת, מסדרת את המיטה במהירות ורץ לתחנה כדי לתפוס את האוטובוס לתל אביב. תוך כדי, נזכרתי שלא עניתי על מייל מהעבודה, שאני חייבת לשלם על האינטרנט לפני יום שישי, ושכרטיס האשראי שלי כמעט הגיע לקצה המסגרת. חירות הבגרות התגלתה כתור רשימת מטלות ולחץ מתמידnot חלום שהתגשם.
כשהגעתי הביתה בסוף יום, העייפות נפלה עליי כמו משקולת. פתחתי את המקרר בתקווה שאמצא משהו שמכין את עצמו, אבל לאצריך לשטוף, לקצוץ, לבשל, ואז שוב לשטוף כלים. לפעמים אכלתי לחם וגבינה צהובה, רק כדי לא להוציא את המחבת. אבל גם אז לא נחתיבלב המשיך להרטיב אותי דאגות: חשבון המים גבוה, צריך לבדוק את הנזילה במקלחת, הבגדים של הבוקר כבר מסריחים כי שכחתי לתלות אותם.
החברים שלי עוד שואלים: נוער, בואי ניפגש. אבל בכל פעם שניסינו לתאם, כל אחד היה עסוק: אחד עובד שעות נוספות, השנייה דואגת להורה חולה, שלישי חוסך שקל לשקל, ורביעי פשוט מותש מדי. כנערות נפגשנו כמעט כל ערב; עכשיו אמנם עוברים חודשים בלי שאנחנו נפגשות. וכשסוף סוף כולנו ישובות באותה פינת סלון, השיחה סובבת סביב עייפות, חשבונות, ואיך כואב לנו הגבאנחנו צעירים, אבל נשמעות כמו קשישות בין שמונים.
החלק הכי קשה היה להבין שאין באמת מנוחה. גם בסופי השבוע המתינו לי מטלות: כביסה, שטיפה, סידור השבוע, קניות, תיקון משהו שנשבר. בשבת אחת מצאתי את עצמי בוכה על הרצפה תוך כדי שטיפת הבית, כי חשבתי: אפילו כשאני אמורה לנוח, אני לא באמת נחה. כילדה קראתי לזה חירות, אבל בסופו של דבר עשיתי לבד את כל מה שמבוגרים פעם עשו בשבילירק שכבר אין מי שיעזור לי.
והעבודה? היא רחוקה כל כך ממה שדמיינתי. חשבתי שהעבודה נותנת סיפוק, לא ידעתי שזה גם אומר להעמיד פנים בשיחה מיותרת, לספוג הערות חסרות טעם, לשאוף ליעדים שמשתנים מרגע לרגע, ולראות איך רוב המשכורת חולפת כבר לארנונה ולחשבונותדברים שאני בכלל לא רואה בעיניים. יום אחד ישבתי והתלבטתילהוציא עשרים שקל על ארוחה או לשמור אותם לכרטיס רב קו. זה דברים שאף אחד לא אומר לך כשתינוק. אף אחד לא מסביר שגיל ההתבגרות הוא שרשרת אינסופית של חישובים בראש.
חשבתי שקצת חירות זה לגדול; אבל בעצם מדובר באיזון משונה בין עייפות, אחריות, ורגעים קטנים ונדירים של שקט אמיתי.
