3 ביוני, 2024
חזרתי היום הביתה לתל אביב והמראה שהתגלה לעיניי היה מדאיג אשתי נעמה לא הייתה בשום מקום, וגם הבן שלנו, אביאל, בן שנה, לא היה בבית. הפתיעה אותי היעדרותם; הלב שלי דפק מדאגה. החלטתי לבדוק אצל השכן אלעד אולי הוא יודע איפה הם, וכשהגעתי לדלת שלו, אלעד פתח אותה כשאביאל בידיו.
מסתבר שנעמה השאירה את אביאל אצל אלעד כי הייתה חייבת לצאת לעניין דחוף. אלעד ידע איך לטפל בילד, אבל אי אפשר היה להתעלם מהמחשבות מה גרם לנעמה לעזוב ככה, בלי להסביר? ועדיין, הייתי אסיר תודה לנעמה היא השאירה לי אוכל במיקרוגל, שדאגה לי מראש.
חצי שעה עברה, אחריה שעה, שתיים, חמש הדאגה שלי רק התעצמה. ניסיתי שוב ושוב להתקשר לנעמה, אבל היא לא ענתה לי, לא משנה כמה התקשרתי. הזמן זחל, וכל דקה הפכה להיות עול כבד יותר. בסוף, הצלחתי להרדים את אביאל, תוך כדי שאני ממשיך לחכות שהטלפון יצלצל.
בסופו של דבר, הגיע השיחה שכל כך חיכיתי לה. עניתי במהירות, הצפתי את נעמה בשאלות איפה היא, מה עשתה היום, למה עזבה ככה. אבל למרבה אכזבתי, היא התחמקה מלהסביר. היא אמרה שאין לה כוונה לחזור הביתה, ושבחרה להשאיר את אביאל תחת אחריותי, לתמיד.
הייתי בהלם, כועס, לא הצלחתי לעכל את מה ששמעתי. המשכתי להחזיק את הטלפון, מקווה שהכל רק בדיחה לא מוצלחת, אבל המציאות הייתה קשה ולא ריחמה. פתאום כל האחריות להיות אב יחיד בישראל נפלה עליי להיות גם אב וגם אם, לגדל את אביאל בעצמי.
בסוף היום, אחרי רגעים של חוסר אונים, הבנתי משהו חשוב החיים בתל אביב, כמו בכל מקום אחר, יכולים להפתיע בלי התראה. אבל לא משנה כמה קשה, חובתנו להחזיק חזק ולהיות שם בשביל הילדים שלנו. אני יודע שנמשיך, אביאל ואני, ואולי דווקא מתוך הקושי נגלה על עצמנו דברים שלא הכרנו.
