אחותי התחתנה לפני ארבע שנים, וכיום היא אמא לילדון מתוק בן שלוש, שאני הדודה והסנדקית שלו תואר שדורש הרבה כישורי ג’אגלינג. בגיל 23 אני סטודנטית באוניברסיטה ועובדת, מה שהופך כל יום פנוי ליוקרה שנייה רק לזהב. למצוא איזון בין החבר’ה, המשפחה והעבודה זה כמו לשחק טאקי תוך כדי מיילים, אבל אני משתדלת להתפנות לטובת כולם.
לעומת זאת, אחותי, אמא של אורי הקטנטן, כרגע בחופשת אבטלה, אבל ממש לא נחה על זרי הדפנה היא מבלה שעות בסלונים, איזה פלא, בזמן שבעלה בנסיעת עסקים מעבר לים.
יום אחד היא התקשרה וביקשה ממני לקחת את אורי מהגן כי יש לה תור למניקור ועם כל העומס שלי, הסכמתי, פשוט כי אחרי האוניברסיטה היה לי חלון קטן פנוי. שבוע לאחר מכן, בעלה חזר מנסיעת עסקים, ושוב התקבלה בקשה לדאוג לאורי כי הם רצו ערב לבד. איזו רומנטיקה. הסכמתי לשמור עליו עד שמונה בערב, אבל כשניסיתי ליצור איתם קשר, לא ענו לי לא בטלפון ולא בוואטסאפ, ואורי כבר עם עיניים לחות מתגעגע להורים. בסוף חזרו בחצות, לא פחות, מאושרים אחרי בילוי תל-אביבי.
אבל הדרמה לא נגמרה פה. כמה ימים אחר כך הם התקשרו ושוב ביקשו בייביסיטר הפעם לכבוד יום הולדת של אחות של בעלה. אמרו שאורי לא יהיה מעוניין כי יהיו שם ילדים גדולים. הודעתי חד משמעית שלמרות שאני מתה עליהם, גם לי יש חיים ומטלות, ושהאמא (בזאת אחותי) היא זו שאחראית על הילד שלה. הצעתי לקחת את אורי למסיבה יש שם ילדים, שיתערבב היא ממש לא אהבה את ההצעה, ואפילו קצת נעלבה.
פניתי לאמא שלנו, שהסבירה בנחרצות כמה הטלת האחריות עלי לא ראויה, ושאחותי צריכה לקחת פיקוד על הילד שלה בעצמה.
אחותי עדיין בבית, כנראה בטוחה שאוכל להמשיך לחלץ אותה מהפינות, אבל אני עומדת על שלי: המשימות שלי, החיים שלי, והאחריות שלה היא. הילד שלה, הבחירה שלה, ואני בדעתי שליטה עצמית חובה.
