תקשיבי, כשהייתי ילדה, ממש חלמתי להיות גדולה להיות כזו שמחליטה הכל בעצמה: לאכול מה שבא לי, לישון מתי שבא לי, לצאת מתי שאני רוצה בלי לשאול אף אחד. היום אני נזכרת בזה וצוחקת על עצמי, כמה נאיבית הייתי! המציאות קיבלה אותי בזרועות פתוחות ברגע ששכרתי דירה לבד בתל אביב: ניקיון, בישול, שכירות, חשבונות, קניות הכל עם משכורת אחת שבקושי מספיקה. חשבתי שחופש זה לבחור מה להזמין לארוחת ערב. לא ידעתי שזה לבחור אם יש לי מספיק שקלים גם לאורז וגם לסבון.
באיזשהו שלב שמתי לב שכבר שבועות לא ישבתי בשקט לארוחת בוקר. קמתי, התקלחתי, סידרתי את המיטה בצורה הכי מהירה שיש, ורצתי לתפוס את דן-קווים. בדרך אני נזכרת שלא עניתי על מייל מהעבודה, צריכה לשלם לאינטרנט לפני יום חמישי, וכרטיס האשראי כבר על הקצה. “החירות של המבוגרים” התגלתה בתור רשימת משימות אינסופית, ולא באמת בתור חלום מוגשם.
כשסוף סוף חזרתי הביתה, העייפות נפלה עליי כמו בלוק גרניט. פתחתי את המקרר בתקווה למצוא משהו שאולי הכין את עצמו לבד, כאילו. אבל לא הכל צריך לשטוף, לחתוך, לבשל, ושוב לשטוף. היו לילות שאכלתי לחם עם גבינה צהובה רק כדי לא לגעת במחבת. אבל גם אז לא נחתי, כי הראש שלי לוחש לי: חשבון המים עלה, צריך לבדוק את הנזילה באמבטיה, הבגדים מהבוקר כבר מסריחים כי שכחתי לתלות אותם.
החברים שלי כל הזמן אומרים, “יאללה, בואי ניפגש.” אבל בכל פעם שניסינו להתארגן, כל אחד צץ עם בעיה אחרת: אחת התעקעה שעות נוספות, השנייה טיפלה באמא חולה, השלישית השראה אבסולוטית מחוסר מזומנים, הרביעית סתם גמורה מעייפות. בתיכון נפגשנו כמעט כל יום, עכשיו לוקח חודש עד שמסתדרים. וכשסוף סוף מתכנסים, כל השיחה זה עייפות, חשבונות, כאבי גב. כולנו צעירים, אבל נשמעים כמו סבתות בנות שמונים.
הקטע הכי קשה היה להבין שגם כשיש סוף שבוע אין באמת מנוחה. שבתות הפכו לרשימה של מטלות: כביסה, ניקיון, סידור השבוע, קניות, לתקן משהו שנשבר. הייתה שבת שבה פשוט בכיתי תוך כדי ניקוי הרצפה כי אמרתי לעצמי: “אפילו כשאני אמורה לנוח, אני לא נחה.” כילדה קראתי לזה “חופש”, אבל בעצם התחלתי לעשות את כל מה שההורים עשו בשבילי רק ללא עזרה.
וגם העבודה זה בכלל לא מה שחשבתי שזה יהיה. חשבתי שהעבודה עושה סיפוק. לא ידעתי שזה לשים חיוך מלאכותי, להתמודד עם הערות מפגרות, לרדוף אחרי יעדים שמשתנים כל שבוע, ולראות איך רוב המשכורת הולכת על דברים שאני אפילו לא רואה. היה יום אחד שהייתי צריכה לחשב אם אני אוכל לקנות צהריים או להשאיר את הכסף לחופשי גוש דן. אף אחד לא מספר לך את זה כילדה. אף אחד לא מסביר לך ש”חיים בוגרים” זה בעיקר חישובים בראש.
חשבתי שגדילה פירושה חופש. בפועל זו דרך מוזרה בין עייפות, אחריות, ורגעים קטנים של שלווה.
