1 באוגוסט 2023
היום הרגשתי את הלב מתכווץ לי כשנפרדתי מאחי בתחנת הרכבת בתל אביב. אמא שלי הסתכלה עלינו בעיניים דומעות, חוששת שאולי זו הפעם האחרונה שנפגשת, בגלל גילה. מתוך געגוע עז לראות את אחי ואת אחותי פעם נוספת, יצאתי לדרך. בראש ובראשונה ביקרתי אצל דודי, וכעת המשכנו לבית שבו גרה דודה שלי.
דודי התבדח על כך שתוך חצי שנה אני מתחתנת, ואני עניתי בצחוק, “תבוא, יהיה שמח.” הוא הזהיר אותי, “תיזהרי, יש לי כתם לידה…” מזג האוויר היה פשוט נהדר.
בהגיענו, דודה יעל קיבלה אותנו בחיבוק חם יחד עם בעלה. בבוקר שלמחרת, אני ובת דודה שלי הצעירה, ליאת, החלטנו ליהנות מהים. הסתובבנו, טבלנו קצת וכשחזרנו הביתה לארוחת צהריים, ליאת העייפה רצתה מנוחה, אבל היו לה תכניות אחרות. היא שכנעה אותי שנלך עוד פעם לים ואז נלך לסרט.
כשיצאנו מהמים, ניגשו אלינו שני בחורים ושאלו איך מגיעים לרחוב מסוים. ליאת הסבירה להם, ובינתיים הבחנתי שהשני מסתכל עליי, ואז שאל: “סליחה, קוראים לך תמר?”
הופתעתי, הרמתי גבה והוא המשיך מיד, “את גרה בירושלים ויש לך חברה בשם שחר, שהיא אחותי. ראיתי אותך בתמונות שלה ורציתי לדעת עלייך יותר.” באותו רגע שמתי לב לכתם הלידה על זרועו.
החלטנו כולנו ללכת יחד לסרט ואז לטייל לאורך הטיילת ביפו. כשנפרדנו, הבחור סיפר שהם מסיימים מסע עסקים ושמחר הם יוצאים חזרה. הוא ביקש את רשותי להשאיר לו את הטלפון שלי, והשארתי בחיוך. עשרה ימים לאחר מכן הוא נפגש איתי ועם אמא שלי בנתב”ג, ויותר ממה שחלמתי חצי שנה אחרי זה התחתנו.
