16 ביוני 2024
גדלתי בארץ ליד תל אביב. אמא שלי, אילת, נפטרה כשהייתי בן שמונה, וככה התחלתי להבין כמה החיים יכולים להיות אכזריים. אבא, מיקי, מיהר להתחתן שוב עם אישה בשם ליאת, שבאה עם שני ילדים מנישואיה הראשונים. מהר מאוד הבית שלי הפך פחות לבית ליאת טענה שהילדים שלה צריכים יותר מקום, ובקלות אכזרית אבא שלי הסכים להעיף אותי אל פנימייה בירושלים.
בילדותי בפנימייה, ספגתי לא מעט מהלומות נפשיות לא מעט צחוק, זלזול, התעללות מצד ילדים אחרים וגם מצד האחים שלי שהיו מגיעים לבקר. למרות הכל, לא הפסקתי לחלום. זוכר את ההבטחה של אבא ליום ההולדת שלי שייקח אותי הביתה ויביא לי בובה שרציתי כל כך אבל גם אז הוא לא הופיע ולא קיים כלום. למרות האכזבות, בכל לילה המשכתי לקוות שיבוא, שיעמוד בהבטחתו.
השנים עברו, הייתי כבר בן עשרים ושניים, וכבר לא יכולתי להמשיך לשאת את כל המשקעים לבד. קבעתי פגישה עם אבא וליאת במסעדה בפתח תקווה. הזמנתי מנות שאהבתי, אבל הידיים רעדו לי. פניתי אליו, ישירות: “מיקי, למה עזבת אותי? איפה ההבטחות? איפה הבובה?” ליאת מיהרה להפריע, ניסתה להפריד בינינו ולהרגיע את האווירה, כאילו כל מה שקרה היה טעות תמימה.
לא שתקתי. הטחתי בליאת שדחקה אותי לפנימייה, שגרמה לפיצול משפחתי. אבא ישב שותק, הפנים שלו נראו מרוסקות. פתאום הבנתי שהוא בכלל לא רצה להתמודד, לא רצה לקחת אחריות על מה שעולל. השיחה נוצצה בהמון כאב, אף אחד מאיתנו לא ממש רצה להיות שם, והדברים הפכו חדים. זה לא הוביל לשלום, גם לא להשלמה להיפך, רק הבנתי כמה אין לי מה לחפש לידו.
בסוף הארוחה, שילמתי 150 שקלים (כי אפילו על זה אבא לא רצה לשלם), יצאתי מהמסעדה והרגשתי כבד, אבל גם משוחרר. לקחתי איתי שיעור חשוב: לא לבחור להגדיר את העתיד לפי ההחמצות של אחרים, אלא ללכת בדרך שלי, לקבל את עצמי וליצור לעצמי חיים. אני לא יותר הילד הממתין לאבא, אני האדם שחותם ביומן את סוף הפרק ומתחיל לפרק חדש.
