בחלום מוזר, עמוס בעננים בצבע ורוד, עלמה בשם מיכל בת שמונה הופיעה בתל אביב, מחכה בסבלנות ברחוב הריק לגעתו של אביה. אביה, רפאל, עזב אותה באותו מוסד ילדים כשהידיים שלה עדיין קטנות, אחרי שאִמהּ, רוני, נעלמה מן העולם כענן קל ביומו הראשון של הקיץ. רפאל נישא מחדש, הפעם ליוכבד, אישה שצבעיה נראים כל הזמן מתחלפים, כמו שמים אחרי גשם.
מיכל, חומקת בין גדרות הברזל של בית המחסה, סופגת חספוס ושיכרון מהילדים סביב ובעיקר משני הבנים שהביאה יוכבד אל תוך ביתו של רפאל. בחלום, כל יום נולד מחדש, והאימהות לא נגמרות אף פעםכל יום מתעורר מיכל מול קריאות לעג, חיוך חצי מושלם ומבט מחוסם, עד שמשהו בתוכה נושם בעוצמה שלא הכירה.
ביום ההולדת השמיני, רפאל הבטיח לקחת אותה אל רחוב חזן ולתת בידיה בובה קטנה, אך החלום נשבר ובובה לא הגיעהרק דמעה נוספת לצד הלחיים. ובזמן שעונות השנה מחליפות צבעים, מיכל מחכה, צועדת בין נקודות הזמן, שמא רפאל יתפייס ויחזור.
בשעת צהריים, בין שוק הכרמל לבין מסעדה זעירה ברחוב יהודה הלוי, פגשה מיכל את אביה ואת יוכבד. הצלחות ריקות, הכסא חורק, האוויר לח ועטוף ריח דגים. מיכל הפכה מילים לצלילים, וכשהביטה באביה ביקשה לדעת: למה עזב אותה ולמה הבובה שהובטחה לא הגיעה. יוכבד ניסתה להרחיק עננים, לטשטש את הכאב, אך מיכל לא נרגעהטיפות הדמעות הפכו לתקיפות, והכעס שלה עבר בין קירות המסעדה, כמו רוחות סוערות בשדרות רוטשילד.
הוויכוח הלך והתעצם, הבנים של יוכבד צחקו כמו חיות לילה. מיכל חשפה את חלקה של יוכבד בגירוש שלה, האשימה אותה על כל האסונות, לא שוכחת את ימי הלילה שחיכתה לליטוף שלא הגיע. רפאל, בתוך חלום מתפורר, פתאום הרגיש את הקצוותהבין שהוא פגע, וכואב לו לראות את מיכל עוזבת את השולחן.
אחרי הסערה, מיכל ידעה שהפיוס לא יבוא. היא השתחררה מהקשרים הישנים, מסתכלת על שטרות של שקל חדש שגלגלו על הרצפה, ומרגישה שמחה ועצב, מלווה בצלילים מוזרים, כמו פסנתר שבור בעזריאלי. היא החליטה לעזוב, להמשיך בדרכה, להוליד את עצמה מחדשלא לתת לכאב לנהל את צעדיה, אלא לתת לחלום להפוך למימוש, גם אם העיר כולה רוקדת בלילה.
