אז תקשיבי, כשנפרדתי מהאח שלי בתחנת הרכבת בתל אביב, אמא שלי הייתה ממש נרגשתהיא כל הזמן פחדה שאולי זאת הפעם האחרונה שכולם יראו אחד את השני בעולם הזה, בגלל הגיל שלה… היא תמיד ככה עם הדברים האלה. עם תחושה של געגוע וחשש, החלטתי לנסוע לראות את האח ואת אחותי, אולי בפעם האחרונה. קודם קפצתי לבקר את הדוד שלי, ואחרי זה היינו אמורים להגיע לבית של הדודה שלי.
הדוד שלי, תמיד עם הטוויסט שלו, התחיל לצחוק על החתונה שלי שאמורה להיות בעוד חצי שנה, ואני כמובן זרמתי וצחקתי גםהזמנתי אותו בצחוק, והוא אמר לי שאני חייבת להיזהר ממנו כי יש לו חותם לידה מיוחד… מזג האוויר היה פשוט מושלם.
כשהגענו, הדודה תמר והבן זוג שלה קיבלו אותנו בכיף וחיבוקים. בבוקר למחרת, אני ובת הדודה הצעירה שלי, אורית, החלטנו ללכת לים. קצת השתעשענו במים, אחר כך חזרנו הביתה לארוחת צהריים. אורית הייתה קצת עייפה ורצתה לנוח, אבל בסוף היא שכנעה אותי ללכת שוב לים ועוד ללכת אחר כך לסרט. גשם של שמש, ים והרבה חיוכים.
כשיצאנו מהמים, ניגשו אלינו שני בחורים ושאלו איך אפשר להגיע לאחת הרחובות בבת ים. אורית הסבירה להם, ואז הבחור השני הסתכל עליי ושאל: “סליחה, השם שלך הוא הילה?”
הייתי מופתעתהרמתי גבה, והוא הוסיף במהירות: “את גרה בירושלים ויש לך חברה בשם נעמי, שהיא אחות שלי. ראיתי אותך בתמונות שלה והתעניינתי קצת לגבייך.” בשלב הזה שמתי לב לסימן הלידה שעל היד שלו. בסוף כולנו הלכנו יחד לסרט, ואחר כך עשינו סיבוב לאורך הטיילת. כשנפרדנו, הוא אמר שהוא והחבר מסיימים הערב נסיעת עבודה וחוזרים מחר. הוא ביקש רשות לקחת את המספר שלי, ואמרתי לו שכן.
עשרה ימים אחרי זה, הוא בא לפגוש אותי ואת אמא שלי בנתב”ג. ואז, חצי שנה אחר כךהתחתנו! כמה החיים מפתיעים אותך, באמת.
