בגיל 66 אמרתי לילדים שלי שאני לא מתכוונת לבלות את השנים האחרונות שלי כשאני מסתכלת על הנכדים. הם עמדו מולי בתל אביב והביטו בי כאילו הרגע הודעתי שאני עוברת לגור על חוף הים עם קמפינג של פסטיבל מיוזיק.
הבת הבכורה שלי, עדי, כמעט הפילה את כוס הקפה שלה על השולחן. הבן שלי, איתן, הוריד את המשקפיים כאילו זה היה משדר לו מסר שונה. והבת הקטנה, נעה, רק פתחה את הפה בלי להצליח להוציא מילה.
“מה אמרת, אמא?” שאלה עדי במבול של קפאין.
“אמרתי בדיוק מה ששמעתן,” חזרתי בשקט, משלבת ידיים. “החלטתי, בגיל הזה הטוב, לא להיות סבתא גנרטית על תורנות חינם. כבר גידלתי שלושה ילדים בישראל. שילמתי את החלק שלי.”
“אבל אמא…” התחיל איתן להגיד.
“אין ‘אבל’. אתם החלטתם להביא ילדים. אני כבר עברת את שנות החיתולים, הכריכים לבית ספר וחיכיתי ערה עד שתחזרו מיציאות בלילות. זהו, מספיק!”
נעה, סוף סוף, הצליחה לדבר: “אז מה תעשי?”
התיישבתי בספה הישנה שלי, זאת שהם תמיד רוצים להוציא כי “היא לא מתאימה לשום דבר”.
“אני, קודם, מתחילה קורסי סלסה. קיבלתי כרטיסים לשיט בים התיכון עם חברות וימי שלישי אני מציירת בקורס באולפנה העירונית אה, וגם הורדתי את טינדר.”
“מה?!” שלושתם נשמעו ביחד, כל הקול.
“מה כל כך מוזר בזה? השכן מהכניסה השנייה ממש נחמד ויש לו את כל השיניים. חוץ מזה הוא מבשל מצוין.”
עדי נשענה על הספה ואמרה: “זה פשוט לא קורה”
“זה כן קורה, מתוקה. אפשר לבקר אותי, אבל רק בתיאום מראש. לי יש לוח זמנים מלא.”
איתן היה עדיין בשוק: “ומה עם אחר הצהריים של שבת?”
“עושה זומבה בשבת. אולי נעביר את זה רגע, בימי רביעי יש לי מועדון קריאה. אה אולי חמישי פעם בשבועיים?”
צפיתי בהם מחליפים מבטים מבוהלים. זה היה רגע נהדר.
ואז נעשיתי רצינית לרגע: “אני אוהבת אתכם מכל הלב. ואוהב את הנכדים שלי כשיגיעו. אבל הסבתא הזאת מגיעה עם לוח ביקורים, לא עם חולצה של שמרטפית.”
“אם רוצים שאשמור על הילדים, יש תעריפים:
50 שקל לשעה,
100 אם יש חיתולים,
200 אם הם חולים.”
“ממש לא! לא תבקשי כסף מהמשפחה!” נחרדה עדי.
“טוב, אתן לכם הנחת משפחה 30% פחות ממה שהייתם משלמים למטפלת מקצועית. אני מקבלת תשלום בביט או העברה בנקאית.”
הפרצופים שלהם היו שווים הכל.
בסוף, הם הבינו את הרעיון.
היום הם עוזרים לי, מבקרים אותי וכשאני שומרת על הילדים (כי כן, יש לי לב), זה בגלל שאני רוצה ולא כי חייבת.
אה והייתי עם השכן ההוא לדייט.
הוא מבשל נפלא.
אז מתי אתם התחלתם לשים גבולות במשפחה?
או שאתם עדיין במצב של “סבתא עושה הכול”? ועכשיו, כשאני רוקדת סלסה ורוקדת על לוח הזמנים שלי, אני מרגישה חיה יותר מאי פעם. הנכדים מגיעים, מדי פעם, עם חיוך של ילדים שיודעים שסבתא שלהם לא תבכה אם הם ילכלכו קצת את הבית, כי היא כבר עסוקה בלצייר ציור חדש. הילדים שלי? הם למדו לבקש, לשאול, לא לצפות. ואולי, רק אולי, כשתגדלו, הם ילמדו שגם לעצמם מותר לקחת הפסקה ולחיות קצת בשבילם.
הספה הישנה נשארה במרכז הסלון, שריד של עקשנות סבתאית. לפעמים אני יושבת עליה עם השכן החדש שבישל לי מרק עוף מיוחד. אנחנו צוחקים לא על הילדים, אלא על החיים.
בסוף, לא משנה כמה תעריפים תציב, השאלה האמיתית היא: מה נותן לך אושר בשנים האלה? בשבילי, זו החירות לבחור. והנה, אולי סוף סוף, הרווחתי לי את הזכות להרקיד את העולם או לפחות את המשפחה שלי לקצב שלי.
ואם יום אחד אחליט לשמור על הנכדים, הם יזכו לסבתא שמחה באמת.
כי כל סבתא טובה יודעת: כדי להיות הכי טובה, צריך קודם להיות טובה לעצמה.
