לפני שנים רבות, כאשר יום רביעי אחד התנהל בשקט גמור, נסע ראובן ברכבת בקו שמוביל ממרכז תל אביב אל פרברי השרון. הקרון היה כמעט ריק, ורק מעטים התגבשו בו, במיוחד אלה שהיו בדרכם אל חלקת הירק שלהם כמו ראובן. אישה מבוגרת טיפסה באיטיות לקרון והתיישבה לידו. אפשר היה לזהות מיד שהיא בדרכה אל הגינה שבה היא מגדלת עגבניות, מלפפונים וריח הפטרוזיליה הביתי.
מחשבותיו של ראובן נדדו אל זכרון אשתו, רחלי, שבמותה שינתה את חייו. היו רגילים להגיע יחד לחלקה שלהם, לעבוד ולצחוק. מאז שחלתה ונסתלקה, ראובן נמנע מלהגיע לשם, כי כל פינה הזכירה לו את הימים ההם ואת הבדידות.
הרכבת הגיעה לתחנת הרצליה. האישה הסתובבה אליו וחיוך רחב נסוך על פניה. היא אמרה: “היום יהיה מלא אור ושמש, ויש לנו זמן רב לעשות דברים טובים.” המילים הללו היו בדיוק מה שרחלי נהגה לומר לו בכל יציאה לחלקה. הוא הופתע, אבל הנהן ונכנס לשיחה עמה. שניהם שוחחו על עונת הקיץ הדלה, על הגשמים המועטים ותקוותם כי השנה הבאה תביא עמה פריחה והצלחה.
בהגיעם לתחנת האוטובוס, נדהם ראובן לגלות שזהו מפגשם הראשון. הלכו יחד בחפצים, ואז נפרדו כל אחד לדרכו. כשהגיע ראובן לחלקתו, ראה שהשטח התמלא עשבים שוטים בתקופת היעדרו הארוכה. למרות זאת, השיחה ברכבת עם אותה אישה נתנה לו דחיפה חדשה, והוא חשב לעצמו: אולי הגיע הזמן להיכנס ולחקור שוב את המקום הזה.
במרץ מחודש, התחיל לעבוד: חפר, עקר עשבים, וניקה את השטח. השביעות רצון מהאדמה הפורייה גרמה לו להחליט שלא ימכור את החלקה כרגע. הוא ישב לנוח על ספסל העץ, אכל כריך עם טחינה ושתה תה חם. פרחי הכלניות שהתחילו להתנענע ברוח והמעטים שבחרו לפרוח, לצד תפוחי הזהב תחת עץ התפוח הצעיר, העלו חיוך וזיכרונות נעימים בליבו.
מצב רוחו התייצב, והוא החליט להגיע לחלקה לעיתים תכופות יותר. כשהלך לקטוף פטריות ביער הקרוב, הרגיש כאילו העול נפל ממנו. העבודה נתנה לו שמחה ומשמעות חדשה.
בדרכו חזרה, פגש שוב את אותה אישה מהבוקר. הם חלקו תפוחים וצחקו על העבודה בגינה. היא עודדה אותו באומרה שיש לו עוד הרבה חיים לפניו, ונתנה לו להרגיש איך כל רגע, כל שתילה חדשה, היא סיבה לשמחה ולתקווה. כאשר ירד בתחנתו בשכונת רמת אביב, ראובן חייך לשמש השוקעת. ליבו היה מלא סיפוק, וחזר הביתה קל יותר, כשעצבו כבר אינו שולט בו.
