יומן אישי מאת מתן
מאז שהייתי בכיתה ה, תמיד הערצתי את מרים, השכנה הצעירה שלי. היו לה צמות ארוכות בצבע דבש ופנים מתוקות מנוקדות בנמשים. הייתי מוצא את עצמי מסייע לה בדרכה לבית, בעיקר כדי להגן עליה מהילדים הלא-נחמדים ששיחקו בחצר ליד, אלה שאהבו לאיים על כל הקטנים.
אבל אז החיים שלנו התהפכו בפתאומיות. אבא של מרים חלה וקצת אחרי מחלתו הארוכה, הוא הלך לעולמו. אמא של מרים התקשתה להתמודד עם השכול הגדול ונפלה אל הבקבוק. לאט-לאט היא התחילה להזניח את מרים, לפעמים אפילו שכחה להכין לה אוכל או לדאוג לה. בסוף, מרים חדלה להגיע לבית הספר. בהתחלה הנחתי שהיא חולה או קצת עייפה, אבל כשהימים הפכו לחודשים, דאגתי גברה והפכה למועקה שלא עזבה אותי.
פניתי לאמא שלי, מלא דאגה, ושאלתי איפה מרים. אמא שלי הסתכלה עלי בעצב ואמרה ברכות: “מתן, מרים הלכה לבית ילדים.” הלב שלי נשבר, והבנתי שלא בטוח שאזכה לראות אותה שוב.
השנים חלפו, ואני כבר בוגר חזרתי לתל אביב לאחר שסיימתי את השירות בצה”ל. יום אחד, במקרה, פגשתי את מרים ברחוב. היא הלכה יד ביד עם בעלה, ובטן הריונית בלטה מתחת לסוודר. היה ברור שהיא ממש לפני לידה. אבל המפגש שלנו היה קצר מאוד, ונעלם כמו פרפר. עברו ארבע שנים בלי ששחנו שוב.
הגורל החזיר אותנו יחד כשמרים שבה לעיר שלה. עכשיו היא הייתה אימא יחידנית, לאחר שבעלה נהרג באופן טראגי בקטטה ברחוב, נופל לקורבן של ההתמכרות שלו לאלכוהול. מרים נותרה לבד לגדל את בנה הקטן. בכל פעם שהבטתי עליה, הרגשתי משהו עמוק עולה בי; הבנתי שיש בינינו קשר בלתי מוסבר.
גם מרים וגם בנה היו זקוקים לי, ואני ידעתי שיש לי תפקיד משמעותי בחייהם. קיבלתי על עצמי את האחריות הזו בשקט ובאהבה.
