יומן אישי – רשומה
בתחילת ימי הפלאפונים הייתי כבר נשואה טרייה. נכנסנו לדירה חדשה בבניין חדש. הדירות היו באמת מיוחדות תכנון מדויק, מרווח, פשוט וואו! הכל מצא חן בעינינו, אבל דווקא השכנים בקומה לא היו כל כך נחמדים. למרות שהייתי צעירה, נחשבתי לאישה חמורה ורצינית, עבדתי בתפקיד אחראי, וכולם היו מתייחסים אלי בכבוד. בעלי היה עוקץ אותי וצוחק, ואני התעקשתי שיתייחס אלי רשמית עם שם מלא כמו בעבודה.
פעם, בדרך החוצה, פגשתי את השכנה החדשה והיא פשוט עברה לידי בלי לומר שלום, בלי “בוקר טוב”, כלום! החלטתי מיד שגם אני לא אגיד לה שלום. התעקשתי, סגרתי פנים והתרחקתי.
ואז הגיעה העת לערוך חנוכת בית. הזמנו משפחה וחברים, הרי זה שמחה כזו יש דירה חדשה! קצת הארכנו בחגיגה השעה הייתה בסך הכל אחת עשרה וחצי בלילה, שבת, לא כזה נורא. פתאום דפיקה בדלת, אני פותחת, והשכן עומד שם ומעיר לי שזה כבר מאוחר. הוא מעיר לי! ועוד טוען שאשתו עם כאב ראש ורוצה לישון. בכעס סגרתי את הדלת. מאותו רגע פשוט התעלמתי מהם. אפילו אם נכנסנו יחד לתוך הלובי לא הייתי פונה אליהם. רק בעלי המשיך לשלוח “שלום”, ואני? ממש לא. שיידעו איך מתנהגים לאנשים מכובדים. עקשנית וגאה!
עבר זמן כמעט ולא פגשנו אותם. ערב אחד, כשחזרנו הביתה, בחוץ היה ממש סופה רוחות, אפילו ענפי עצים נשברו. מחוץ לדלת הלובי עמדה אישה צעירה, שמחה לראות אותנו. סיפרה שהיא אחות של השכנה, הגיעה מרחוק וכבר מחכה להם שלוש שעות. “אפשר לעמוד כאן בלובי? בחוץ מאוד קר”. נתנו לה להיכנס. שאלתי אותה, עם קול סמכותי: “מאיפה את? ואיפה המזוודה שלך?” היא ענתה שפשוט השאירה אותה בתחנת שמירת חפצים, ציפתה שבן הזוג של אחותה יעזור לה להביא מחר. “לא פשוט לסחוב לבד במזג אוויר כזה”.
נכנסתי הביתה עם מחשבות אם הם השאירו את הקרובה שלהם ככה לבד בלילה סוער, אולי היא לא באמת האחות שלהם? אולי זו מתחזה? הרי הכנסנו אותה בעצמנו. חשדנית וקצת קשה.
ניסינו לשבת לאכול, אבל לא היה לי שקט. כל הזמן חשבתי עליה. בעלי הציע להזמין אותה לארוחת ערב. התעקשתי: “מה פתאום להכניס זרה אלינו!”, אבל בכל זאת הוצאתי לה כסא ללובי. שאלתי שוב בכעס: “למה אחותך לא קיבלה אותך?” והיא ענתה בפשטות: “רציתי להפתיע אותה. היא אמורה ללדת בקרוב, מאוד קשה לה בהריון באתי לעזור, לטפל בתינוק כשיוולד”. הייתי ספקנית השכנה בהריון? לא שמתי לב בכלל!
כל כמה דקות ניגשתי לדלת והצצתי בעינית. היא ישבה מחכה על הכסא, עיניה עייפות. בעלי נרדם ישר, ואני שכבתי ערה, לא מצליחה להירדם. הסופות בחוץ, ואני חשבתי עליה כמה מאמץ דרוש להגיע עד לכאן, בכזה קור, לבד. בטח עייפה עד כלות.
היה כבר כמעט חצות. קמתי פתאום, עטפתי את עצמי בחלוק, התעצבנתי, יצאתי ללובי: “זהו, תיכנסי פנימה, תשני אצלנו הלילה”. היא הופתעה, התביישה, אבל אני התעקשתי. הבאתי לה חלוק ומגבת, שלחתי אותה למקלחת. אחרי שהתקלחה לא ויתרתי, שישבה לאכול איתי. הכנתי לה מיטה בחדר האורחים, איחלתי לה לילה טוב. פתאום הייתי אמא קטנה כזו, דואגת ומתחבבת.
השארתי פתק לשכנים: “האחות שלכם אצלנו. לא להעיר עד 6 בבוקר”.
בבוקר, בשמונה, דפיקה. אני פותחת השכן עומד, חיוך ענק. אשתו ילדה באותו הלילה, בן! “מבינה? בן נולד לנו!” משהו בתוכי רטט מהתרגשות אושר זר הציף גם אותי. תחושת פלא כאילו זה קרה גם לי.
כעבור זמן, אשתו ובנם היו כבר בבית. השכנה הודתה לי מכל הלב שהשארתי אצלי את אחותה באותו הלילה הסוער.
לפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו מכירים את עצמנו וגם את זולתנו. שופטים, מתרגזים, רבים ואז פתאום משהו משתנה, וחלון נפתח בלב. רק כשהלב פתוח אפשר באמת לחיות. אותי זה לימדה לגמרי האורחת הזרה.
