יומן אישי אורחת זרה
בתחילת עידן הסמארטפונים, היינו זוג צעיר, טריים מהחתונה, שנכנסו לדירה החדשה שלנו בגבעתיים. הדירות בבניין היו מרהיבות, התכנון פשוט “וואו!”. הכל היה לשביעות רצוננו, אבל השכנים שלנו בקומה לא ממש התאימו לאופי שלנו. למרות שהייתי צעירה, כבר אז תפסתי מעמד והייתי מאוד קפדנית עבדתי במשרה בכירה, והתרגלתי לקבל הערכה מהסביבה. בעלי, רועי, תמיד אהב לקרוא לי בחיבה בשם ובשם המשפחה, כאילו אני איזה בוס בעבודה.
אני יוצאת אחת הפעמים מהדירה החדשה, פוגשת שכנה חדשה והיא, בלי לומר “שלום” ואפילו לא “בוקר טוב”. החלטתי שגם אני לא מתכוונת לברך. החזקתי בעצמי ברגזנות ועקשנות.
ואז הגיע חגיגת החנוכת בית. הזמנו משפחה וחברים, היתה אווירה עליזה, והמסיבה גלשה קצת מעבר לשעה הסבירה. פתאום דפיקה בדלת. אני פותחת זה השכן. “כבר מאוחר”, הוא אומר לי! הוא, לי! כאילו זו עזות מצח! תחשבו, מוצ”ש, משהו כמו עשר וחצי בלילה וכבר נמאס לו. הוא עוד טוען, “אשתי עם כאב ראש חזק, היא רוצה לישון…”
מאותו רגע הפסקתי לנסות להתייחס אליהם. אפילו כשהיינו פוגשים אותם ליד הדלת, הייתי מביטה לצד אחר בגאווה ובנוקשות. רועי, לעומתי, דווקא המשיך בשלום-שלום הקבוע שלו, אבל אני בשום פנים לא. שילמדו איך מתנהגים לאנשים נורמליים! עיקשת ועם עקרונות.
עבר זמן, ולא ממש ראיתי אותם. יום אחד, בליל חורף סוער במיוחד, אנחנו חוזרים הביתה, ובכניסה לבניין, מול דלת הכניסה לקומה, עומדת בחורה צעירה. כשהבחינה בנו, האיר לה הפנים: “אני אחות של השכנה, הגעתי במיוחד מרחוק, מחכה להם כבר שלוש שעות. אפשר לעמוד פה ליד הדלת? פשוט בקור בחוץ אי אפשר להחזיק מעמד.” בחוץ, הרוח העיפה עצים והכבישים שטופים בגשם.
הכנסנו אותה למעבר, ואני, בסגנון חוקר משהו, שואלת: “את לא מהאזור? ואיפה המזוודות?” היא הסבירה שגם את המזוודה השאירה בלוקר בתחנה המרכזית, כי חשבה שהגיס שלה יבוא לעזור לה להעביר למחרת קשה היה להיסחב לבד בחורף.
נכנסתי לדירה. ליבי לא שקט. אמרתי לרועי, “אם המשפחה לא באה לפגוש אותה בחורף כזה, אולי בכלל אין ביניהם קשר משפחתי אולי היא מישהי שמתחזה, ואנחנו עוזרים לה להיכנס לכאן…” חשדנית ונוקשה, כמנהגי.
ניסינו לאכול ערב, אבל התמונה לא נתנה לי מנוחה האורחת הזרה הזאת לבד, קפואה. מדי פעם ניגשתי להציץ לה בעינית. היא ישבה שם על כיסא שהוצאתי לה, צמודה לקיר, בסבלנות שקטה.
רועי כבר נרדם מזמן. אני, המחשבות מטרידות אותי. כל פעם שאני עוצמת עיניים, היא מול עיניי הבחורה הזו, בטח עייפה ומתישה את עצמה כדי לעזור למשפחה מי יודע מה עובר עליה.
הבוקר קרב כבר כמעט חצות. פתאום לא יכולתי להחזיק מעמד. קפצתי מהמיטה, שמתי על עצמי חלוק, פרצוף עצבני ויצאתי למעבר. “זהו. בואי תיכנסי. את נשארת לישון אצלנו הערב.” האורחת הופתעה ושמחה באותו רגע. ניסתה להתחמק, אבל אני התעקשתי. נתתי לה מגבת וחלוק, שלחתי אותה למקלחת. כשסיימה הזמנתי אותה לאכול, סידרתי לה מצעים ואיחלתי לה לילה טוב. אותה קפדנית, אך דואגת.
השארתי פתק לשכנים: “האחות שלכם אצלנו. בבקשה לא להפריע עד 6:00 בבוקר.”
בשמונה בבוקר צלצל הפעמון. פתחתי את הדלת עומד שם השכן, מאושר, כמעט דומע. “את מבינה, נולד לי בן הלילה!” אשתו ילדה, והלילה היה לילה של שמחה ענקית עבורם. הרגשתי כאילו שנפלו עליי טיפות של אושר זר, והלב שלי התמלא באור ובשמחה מין תחושה לא מוכרת, אבל כל כך ברורה.
לא עבר זמן רב, האם והתינוק כבר שבו הביתה. השכנה, שכל התקופה היתה די סגורה מולי, הודתה לי עם עיניים נוצצות על שהיתה שם עבור אחותה בלילה הכי קשה.
לפעמים, כולנו בטוחים שאנחנו יודעים טוב כל כך על עצמנו, ועל אחרים שופטים, קטנוניים, נלחמים. ואז, פתאום, מתפוגג הכעס ואז הלב נפתח, והחיים מרגישים אחרים לגמרי. לילה אחד, אורחת זרה שינתה לי משהו עמוק והראתה לי שצריך להרגיש הכל עם לב פתוח.
