שנה שעברה, חברתי הוותיקה נעמה התקשרה אליי וביקשה ממני מאוד לארח את החברים הכי טובים שלה לשבוע בדירה שלי בהרצליה, על חוף הים. הם תכננו חופשה רגועה בישוב שלנו וחיפשו מקום ללון. היה לי מוזר לסרב, ובסוף הסכמתי, אבל הסברתי מראש:
עונת התיירות בעיצומה, אני לא יכולה להציע להם חדר ללא תשלום. מצד שני, לא נעים לי לגבות כסף מחברים של חברה.
נעמה ענתה מיד: אל תדאג, הם ישלמו. כסף לא חסר להם, פשוט הם מפחדים ליפול על אנשים שמבקשים תשלום מראש ואז לא נותנים להיכנס או זורקים באמצע החופשה.
טוב, נכנסתי לעסקה שלא ציפיתי לה. אילו ידעתי כמה הסיפור יעלה לי, הייתי אומר לא.
חששתי, ולכן נתתי להם הנחה יפה חדר בחצי מחיר.
הגיעה היום! במקום משפחה כמו שסוכם, הגיעה איתם נערה בשם תמר, ועוד ילד בשם דניאל בן 10. בסדר, אמרתי לעצמי, הם חברים. אבל היה להם די קשה להסתדר בחדר לשלושה.
קיבלתי אותם בחום, השתדלתי להכין ארוחה טעימה, ואז רציתי להראות להם את המקומות המיוחדים בעיר שלנו. איחלתי הצלחה והלכתי לשיעורים שלי.
ביום השני הילד של האורחים, דניאל, ירה במים על הטלוויזיה בזמן שהיא דולקת. ההורים היו בחדר, אבל הוא לא התייחס. הם התנצלו והבטיחו לשלם על התיקון הטלוויזיה, כמובן, הפסיקה לעבוד ועד היום מחכה לתיקון. העברתי להם טלוויזיה מהחדר השני. מה הם יעשו בערב?
המשפחה הידידותית שרפה את הקומקום. תמר שכחה לשים מים.
בהמשך, הם התחילו לשנות את סדר החדר (“קטן מדי בשבילם”), ובכך נשברו שני רגליים אחת מהשידה, אחת מהשולחן. להם זה היה מצחיק “יאללה, יש לך הרבה ריהוט! נדביק את רגל השולחן עם דבק וזה יסדר, נשים משהו מתחת לשידה, לא נורא”.
שיא החוויה הייתה מסיבת רעש עד שתיים בלילה, עם צעקות וצרחות של שיכורים. כשביקשתי שינמיכו את המוזיקה ב-23:00, ענו לי: תנוח, קיבלנו את האווירה שלנו בכסף ששילמנו. באמת הנמיכו קצת, אבל רק אחרי עוד הערה.
לא היה טעם לדבר עם שיכורים, החלטתי לחכות לבוקר. למחרת שוחחתי בחשבתי עם הזוג: כזה התנהגות לא מקובל אצלנו, יש עוד מתארחים במלון. ביקשתי שיתנהגו בזהירות עם המכשירים.
החברים הגיבו בשלילה: אנחנו שילמנו. נעלבתי: תודה שבאתם כחברים של חברה, אחרת לא הייתם כאן!
אחרי השיחה שלי, הם התנהגו קצת יותר בצניעות והשאירו את המכשירים בשלמותם. אבל לסיום, החברות נגמרה.
מאז, הפסיקו לדבר איתי. זה לא מנע מהם לקחת את המזכרות והמתנות שהכנתי להם ולנעמה, וגם שני מגבות גדולות וסדין למטבח נעלמו מהחדר.
נעמה ואני היינו חברות במשך כל התיכון, עד שהתחתנה ועברה לחיפה. היא תמיד תיארה את חבריה כאנשים טובים ומנומסים. אם באמת היו כאלה, יכלו לבלות איתנו אצלנו בכל קיץ.
כך קרה. נעמה שתקה הרבה זמן, אבל יום אחד, תוך שיחה, אמרה ש”הם לא נהנו טוענים שתמיד נזפתי בהם והרסתי להם את האווירה, למרות ששילמו הרבה כסף!”
אבל עם הכסף ששילמו, אפילו טלוויזיה חדשה, קומקום, שולחן, שידה, מגבות וסדין אי אפשר לקנות. וכמובן, הלחץ שלי והטרדות של אורחים אחרים. זה מזיק גם למוניטין, והשנה הבאה תיירים עלולים לבחור מקום אחר.
בסוף, קיבלתי הרבה ניסיון. היום אני יודע לפעמים פשוט צריך לומר לא.
