הייתי בן חמש, אבל היום ההוא עדיין מרחף בראשי כאילו התרחש הלילה. אבא שלי קרא באחת השיחות בנייד של אמא, שם כתבה לחברה שלה שהיא עדיין נפגשת עם החבר העשיר שלה. היא ראתה אותו לעיתים רחוקות. בזמנו, אבא שלי הרוויח כל כך מעט, כמעט ולא היה אפשר לקנות בגדים חדשים או תוספות מיותרות אבל אמא רצתה שכולנו נהיה שבעים. אפילו אם זה מעט מידי.
“למה חיטטת לי בטלפון?” אמא צעקה, יודעת שהכי טוב זה לתקוף ראשון, “המשכורת שלך לא מספיקה אפילו ללחם! איך אתה חושב שיש כזה שפע במקרר?”
“הטלוויזיה שלי!” צעק בחזרה אבא.
“היא גם שלך!”
“כן,” החזיר אבא, “היא שלך, והבשר שלך, וגם… וגם רפאל. לוקח איתי הכל.”
פחד תקף אותי. פתאום, אני לא עומד מהצד אני בתוך הסערה.
“לא רפאל, לא הילד!” אמא התעקשה.
אבל אז אבא פשוט לקח אותי. למה אמא שלי צריכה להאבק באיש גדול בשבילי? אבא לקח אותי לגן הציבורי, הרים אותי על הידיים, נתן לי בייגלה, שיחק איתי. האמת שלפני זה תמיד בילינו יותר יחד, גם ככה. היה חורף, ואני עמדתי לפני אמא במעיל פרווה קטן: “אל תבכי, אמא. אני אבוא לבקר אותך בקרוב,” לחשתי בקול של ילד.
אמא חיבקה אותי, ואבא הסתכל אלי מבט שהבהיר צריך לזוז. הוא עמד בכניסה והפטיר לאמא שלי: “ניפגש בבית משפט!”
שניהם כנראה הסתדרו טוב בסוף. לא עבר הרבה זמן אחרי הגירושין, ואמא מצאה לה בן זוג ושכחה אותי קצת. גם אבא לא בילה זמן לחינם. הוא הכיר את יעל, בתו של איש עסקים מפורסם ועשיר. לפעמים, לשניים־שלושה לילות, הייתי בא לבקר את אמא. הם לא דיברו אחד עם השני אפילו פעם אחת. אבא מעולם לא סלח לה.
עברו שנים, כשהייתי בן 14 הכל קרה בבת אחת אמא נכנסה להריון, ואבא שלי נשלח לכלא. בדרך הביתה מהעבודה נקלע לאיזה תגרה ברחוב והכל נדבק אליו. גזרו עליו את העונש המקסימלי.
בפרידה אבא לחש: “תחזקו אחד את השנייה.”
יעל ואני עיכלנו את זה הרבה זמן יחד. תמכנו אחת בשנייה. יום אחד, קרה משהו שלא אשכח מישהו צילצל בפעמון.
יעל הכינה ארוחת ערב, אז אני הלכתי לדלת. אמא עמדה שם: “תתארגן, אתה בא איתי הביתה.”
“יעל, מי זה?” קראה מהמטבח.
“באתי לקחת את בני,” אמא אמרה.
יעל ניסתה להזמין אותה פנימה בנימוס, אבל אמא דחפה אותה בגסות, “תיזהרי, אני בהריון.”
ידעתי כמה כואב זה ליעל היא לא יכלה להביא ילדים. זה תמיד היה מקום רגיש אצלה.
ועדיין, היא הצליחה לשים חיוך ולהזמין אותה לקפה. שתיהן ישבו במטבח ואני נעלמתי לחדר שלי.
“תביני אותי, יעל, רפאל הוא כל עולמי, היחיד שמבין אותי עכשיו, היחיד שיכול לעזור לי לעבור את זה. אני לא יכולה בלעדיו. את יש לך הכל. אני רוצה שהוא ישאר איתי כשהאבא שלו איננו,” התחילה אמא לצעוק.
לא הצלחתי להישאר עוד בחדר
“מה אתן עושות ממני, גבינת פטה? בכלל שאלת אותי? אולי כבר החלטתי בעצמי?”
“לבכות מול ילד כדי לשנות דעתו זה טקטיקה של גדולים,” אמא של יעל העירה.
“אני כבר לא ילד. אמא, אני נשאר אצל יעל. לך יש כבר עולם אחר, אנחנו נשארים כאן להתמודד, זה הבית שלי, בית הספר שלי, החברים שלי כאן. אני מצטער, זו ההחלטה שלי.”
ליוויתי את אמא לתחנת האוטובוס. כשישבנו על הספסל שאלתי: “מה שלום אדם שלך? אתם עוד רואים זה את זה?”
“מה, נעשה שביתה רעב?” צחקה אמא והתחבקנו, ובפעם הראשונה צחקנו באמת.
חזרתי הביתה להרגיע את יעל. מחכה לנו מסע קשה.
המתנה הרי היא דבר שלא נגמר אף פעם.
