נועה ממש לא רצתה להתחתן, זה ממש לא היה בתוכנית שלה. בגיל 19, היא גילתה שהיא בהריון מהחבר מהתיכון, איתו יצאה כבר שלוש שנים. לא הייתה לה הרבה ברירה היא לא רצתה שהילד שלה יגדל בלי אבא.
הבחור, גלעד, היה קצת יותר מבוגר ממנה, אבל הוא עדיין היה ילד, לא ממש יודע להתמודד עם החיים בעצמו. למרות כל זה, הוא לא ברח. הוא אמר שהוא יהיה שם, יתחתן איתה ויגדל את הילד. אז הם התחילו להכין את עצמם לחתונה.
נועה דווקא רצתה משהו קטן, משהו צנוע, רק כדי לסדר עניינים. אבל המשפחה לחצה חייבים חתונה גדולה עם מלא אורחים, קבלת פנים מהממת, אפילו די-ג’יי וריקודים. היא לא הבינה למה צריך לבזבז עשרות אלפי שקלים על אחרים, במקום לקנות דברים לילד שיגיע. אף אחד לא ממש הקשיב לה. אמא של גלעד ואחות של נועה החליטו הכל איפה עושים, איזו שמלה תלבש, מי יוזמן.
כששלחו אותה למדוד שמלה, נועה כמעט ולא הלכה. בראש שלה דמיינה את השמלה הכי מנופחת ומנצנצת שאפשר, עם מיליון קפלים ואבני חן דמיוניות. אמא של גלעד ואחותה היו בדיוק כאלה, חסרות טעם. כשאמרה שהיא לא רוצה, הן קראו לה כפיית טובה ודי כעסו עליה. אבל נועה הייתה שקועה בדאגות שלה בגרויות, לימודים וההכנות ללידה.
וכשהגיע היום, היא הלכה לרשות האזרחית עם שמלה לבנה פשוטה, יפה ומדויקת, בלי יותר מידי דרמה. ואז התחילה החגיגה האמיתית.
המשפחה של גלעד בכלל לא ידעה שנועה מתכוונת להישאר עם שם המשפחה שלה. הוא ידע, זה לא הפריע לו, אבל אמא שלו חטפה קריזה וצעקה שהמצלמות יראו: “מה זו ההחלטה שלא לשנות את השם?!”
נועה רק חייכה והתרחקה. מחר הייתה מחכה לה החתונה בכפר של המשפחה של גלעד, עם כל החמולה שלהם. היא הייתה חייבת לשמור על העצבים שלה. הנישואין האלה החזיקו כמה שנים בלבד. גלעד היה בעל גרוע ואבא לא תפקד. כל סופ”ש הוא ישב מול המחשב והילד ונועה כאילו לא קיימים. כשהסבלנות שלה נגמרה, נועה ארזה תיק ויצאה מהבית.
אמא של גלעד ממש לא אהבה את מה שקרה, אבל נועה סוף סוף נשמה עמוק והרגישה משוחררת ומאושרת, כאילו העולם נפתח מחדש.
