אלדד התיישב בקצה הספה, כאילו הרצפה מתחתיו הפכה פתאום לים רדוד ונעלם.
לא זכר מתי בפעם האחרונה שמע את קולו של בנו כל כך חי, כל כך ממלא בשמחה מזוקקת.
שנים הבית שלו היה כמו מוזיאון לצער תיקים רפואיים, טיפולים, דאגות, יאוש.
אבל עכשיו צחוק.
צחוק אמיתי, צחוק של ילד ישראלי, צלול כמו מים ממעיין בהרי יהודה.
תמר, אמר חרישית. האשה נרתעה מעט. תסבירי לי, מה אלה התרגילים האלו?
הורידה את מבטה במבוכה.
אני פשוט ראיתי שכבד עליו כל הזמן לשבת בכיסא גלגלים. התחלנו בכמה שניות עמידה, אח״כ קצת יותר. למדתי שנה ראשונה בפיזיותרפיה באוניברסיטה העברית, אבל נאלצתי להפסיק כדי לעבוד. לא ניסיתי לעבור על הכללים
תמשיכי, אלדד השיב בשקט.
היה מאוד קשה בהתחלה. נפל, בכה, אבל אז התחיל לבקש בעצמו לנסות שוב. אמרתי לו שהגוף לומד כשהנשמה מאמינה. והוא האמין. לא בי בעצמו.
אלדד כיסה את פניו בידיים.
הוא בעצמו האמין בכלל? או שכבר מזמן קיבל שבנו לא יילך לעולם?
אבא, לחש יונתן, מתקרב בצעדים זהירים, אפשר שתמר תישאר תמיד איתנו?
קולו רעד.
אלדד רצה לומר משהו, אבל שום מילה לא יצאה.
אחרי דממה קצרה לחש לו חרש:
בוודאי, בני.
באותו ערב לא נרדם.
אשתו, שירה, עדיין היתה בחו״ל בברלין בנסיעת עבודה.
אלדד ישב במשרד שלו ועיין בתיקי הרופאים של יונתן.
שיפור בקואורדינציה. עמידות גוברת. פחות פחד בהליכתו.
הכל חתום על ידי רופאים. אבל השינוי האמיתי בא ממנה תמר.
בבוקר חיכה לה במטבח.
היא נכנסה בשיער אסוף, חולצה פשוטה, ידיים סדוקות מעבודות ניקיון.
מר סיון אם ברצונך לפטר אותי, אני מבינה. רק אל תכעס על יונתן.
שבי, עצר אותה.
צייתה.
אני רוצה לדעת למה עשית את זה. לא כעובדת. כאדם.
שתקה זמן ארוך, ואז אמרה:
כי ראיתי בו את עצמי.
הביט בה מופתע.
כשהייתי ילדה לא יכולתי ללכת. תאונה. אמא גידלה אותי לבד. כשנפטרה, הרופאים אמרו שאין סיכוי. אבל שכנה אחת פנסיונרית, אחות לשעבר באה כל יום, בלי שקל, רק מלמלה: ‘את תצליחי.’ והצלחתי.
ואם היית מאבדת את מקום עבודתך בגלל זה? שאל בשקט.
חיוך בקושי נראה נמתח לה בזווית השפתיים:
לפחות הייתי יודעת שניסיתי.
הזמן חלף.
אלדד התחיל להגיע הביתה מוקדם מתמיד.
פעם ראשונה זה שנים שמצא את עצמו יושב לאכול ערב עם יונתן. לפעמים ישב באותו חדר וסתם הביט תמר והילד, מתרגלים ביחד, צוחקים, נופלים וקמים שוב.
כשתחזרה שירה, פניה היו קשוחות כקירות ישנים.
מה הולך פה? שאלה בקרירות. אתה איש עסקים, פתאום הפכת מטפלת. יש לך זמן לעוזרת, לא לשותפים?
אולי סוף־סוף אני עושה משהו שהוא באמת שלי, ענה בשלווה.
שקטה, אבל בעיניה הבליח רוגז.
ערב אחד אלדד תפס אותם בחוץ בגינה.
יונתן עמד בלי קביים, נשען על הדשא, ותמר צעדה מאחור, מוכנה לאסוף אותו.
קדימה, קטן שלי! עוד צעד אחד! עודדה אותו בצהלה.
הילד צעד ראשון, ואחריו שני, ואז נפל ישר לידיה.
שניהם צחקו בקול.
דמעות עלו בעיניו של אלדד.
כבר לא ראה משרתת. ראה את האשה שהעניקה לבנו חיים חדשים.
שירה ראתה הכל מהחלון.
תסתכל עליה, לחשה בזעם, המנקה שלך מתנהגת כמו אמא!
היא עושה משהו שאת לא עשית אף פעם, ענה בשקט.
זה היה הסוף.
שבוע לאחר מכן שירה ארזה מזוודה ויצאה.
בלי ריב, בלי דמעות רק דלת טרוקה.
עברו שישה חודשים.
יונתן הלך בעצמו.
כל צעד מאבק, אבל גם ניצחון קטן.
הגיעה האביב.
שלושתם הלכו בשביל האבנים לפני הבית אלדד, תמר ויונתן.
הילד החזיק לשניהם את הידיים, מריע:
תראו! אני הולך לבד!
תמר מחתה עיניה.
אלדד התכופף אליה ולחש:
תודה. על הבן שלי. על הכל.
הוא עשה הכל בעצמו, חייכה. אני רק עמדתי לצידו.
לא, אמר, את לימדת את שנינו לעמוד ישר.
החזיק בכף ידה.
לא כאדון, אלא כגבר שהבין סוף־סוף מהו בית.
יונתן הביט בהם והתגלגל בצחוק:
אמרתי לכם אנחנו קבוצה!
וברגע הזה, אלדד הרגיש שיש לו הכל.
לא כסף, לא מעמד דבר יקר ועקרוני יותר: משפחה.
סוף.
