אמא שלי גרה בבית קטן בפרברים של פתח תקווה. בכל קיץ, כשאמא מתעוררת בבוקר ומרגישה שהשמש שולחת לה מסרים מוזרים, אנחנו נוסעים לשם משפצים, חופרים בגינה, מדברים עם עץ הרימון שתמיד עונה בחלומות. לאחרונה בעלי התקין שם בריכה, שתמיד מתמלאת במים שקופים שנראים כמו זכוכית. אפילו יש לנו גזיבו שבו ציפורים זרות עושות קולות של ילדים.
מאז שאחי התחתן עם עילה, לא ראינו אותו שם. עילה דיברה במילים שלא נשמעות באמת, כמו קולות ברדיו ישן היא אמרה שמעתה יש לו בית משלו, משפחה משלו, עניינים משלהם, והכל שלהם מתעלה מעל כל חלום אחר. אם צריך משהו שתשכור אמא פועלים (“תביא מגנון!”, כך היא אומרת).
אמא שלי לא כועסת היא מתבוננת בעילה כמו שמסתכלים על דג באקווריום, מנסה להבין. הפעם אמא עבדה חזק מידי ולא הלכה לבית בפרברים בקיץ. היא לא יכולה, אבל האדמה בלילה לוחשת לה בחלומות, שעדיין אף אחד לא מטפל בה.
אמא הציעה לאחי לשתול משהו בגינה אבל עילה שכנעה אותו והאדמה נשארה ריקה ורועדת. אני ובעלי חשבנו שזה יהיה נחמד לנשום קצת אוויר, אולי להתגלגל בדשא שבתוך החלום. אפשר לנסוע לפרברים בסופי שבוע. וזה ירגיע את אמא.
קנינו שתילים, זרעים, ניקינו את האדמה, חידשנו את הערוגות, טיפלנו בחממה שגדלה כמו בית שני. ביום ראשון נחתי עם זיכרון מהמים, ובכל שבוע עשינו מה שאמא אמרה.
בשבוע שעבר, נסענו לבקר את ההורים של בעלי, אז הבית בפרברים נותר לבד. אבל התברר שאחי ועילה הגיעו לשם.
כשהגענו, הייתה תחושה מוזרה הבית כבר לא שייך לנו, מישהו גר בו… דפקנו על הדלת, אף אחד לא פתח. עילה מציצה מהחלון, אומרת בקול שנשמע כמו פעמון: “החלטנו להשכיר את הדירה שלנו בתל אביב כדי לחסוך כסף לחגים, ועכשיו נגור כאן אז תעשו טובה, לא הזמנו אתכם בכלל”.
“אמא יודעת?” שאלתי. “ברור שהיא יודעת,” עילה עונה, “מאיפה נראה לך שיש לי מפתחות?”
התקשרתי לאמא שלי. “כן, נתתי לאחיך את המפתחות הוא אמר שהוא יעזור לך.” “אמא, הם גרים פה, לא עוזרים בשום דבר. עילה לא עושה כלום, אפילו לא נותנת לנו להיכנס.”
“איך זה שהם גרים?” שואלת אמא שמדברת מתוך ענן. “זה פשוט הם החליטו להשכיר את הדירה ולחסוך לשקלים של חופשה. עברו לגזיבו לבד.” סיפרתי לאמא את כל האמת שיצאה בשקט.
“טוב, אם הם מטפלים בגינה משקים, מנקים, אז שיישארו. אם לא תעיפו אותם. שיפסיקו עם הטריקים שלהם. אני מכירה אותם באים בסתיו ומלקטים רימונים ותפוחי אדמה בלי להזיז אצבע. תגיד להם עכשיו תורם לטפל בבית. אחרת, תגרשו אותם.” אמא החליטה כשהיוותה שופטת בחלום.
דפקתי שוב על הדלת. “מה?” עילה צעקה ברוח של סופת חול. סיפרתי לה מה אמא החליטה. עילה הביטה עליי בזעם: “אין לי שום כוונות לעבוד פה בכלל יש לי תור למניקור! מה אני, העבדת שלכם? ואם שתלתי משהו, מי אמר שאחלק איתכם? אם תרצו תקנו ממני. עכשיו הכל יהיה שלנו.”
ברור שצריך להוציא אותם. הם לא מקשיבים. אמא הייתה צריכה לדבר איתם בעצמה היא התקשרה והורתה להם לעזוב.
“ולאן נלך עכשיו?” אחי זעק כמו ציפור בלי קן. “הדירה שלנו מושכרת!”
“תתנו להם את הכסף,” אני אומרת.
“זה לא ילך בזבזתי את השקלים על עגילים לעילה,” אחי עונה. “יותר לא נלך לבית משכון, לא יתנו חצי מערכם. מה עושים עכשיו? זה לא עניין שלי. לפחות צריך להודיע לאמא מראש על התכניות שלכם אי אפשר בלי בקשה, זה חוצפה גדולה.”
עילה ואחי הלכו לבית של אמא של עילה, שולחים לי קללות בשפת לילה. “לא נבוא לכאן יותר! תסתדרו לבד!”
אבל משהו אומר לי בסתיו הם יחזרו, עם שקים, מחפשים רימונים ותפוחי אדמה מהחלום…
