אמא שלי גרה בבית קטן בפרברי ראשון לציון, אי שם מול מגדלי היוקרה. כל קיץ, ביוזמתה החמודה, אנחנו מתגלגלים לשם צובעים קירות, מעדרים בגינה, מזיעים כמו עובדי קק”ל בשנות החמישים. לא מזמן בעלי שכנע אותנו לשים בריכה מתנפחת כי למי לא בא להרגיש עשיר לדקה? אפילו יש שם פרגולה שאבא שלי בנה, וגם קצת נטייה לקרוס.
מאז שאחי עומר התחתן, הוא נעלם מהמדור. אשתו, קרן, עשתה דיאטה ליחסים המשפחתיים. היא סימנה: מעכשיו, יש לו אישה, משפחה, והאינטרסים שלהם בראש. אם אמא צריכה עזרה, שתזמין פועלים חיפאים.
אמא שלי לא נעלבה, היא ניסתה להבין. השנה היא קרסה בעבודה ולא הצליחה להגיע לבית בפרברים. אבל הדאגה לגינה זעזעה אותה רגשית מי ישקה את השתילים, מי יזרוק את הקליפות?
היא הציעה לעומר לשתול משהו, אבל קרן לחשה לו באוזן והוא התחמק. אני ובעלי, דני, חשבנו שיהיה נחמד לשאוף קצת אוויר לא מזוהם. בכל זאת, גם מרחק שעה מהעיר אפשר להתנתק מהוואטסאפ. וככה אמא תהיה רגועה לפחות בקטע הזה.
עשינו קניות בשוק, הבאנו שתילים, איננו צמחים מסוף פברואר, חיטאנו את הסכין, חידשנו את ערוגת הפרחים, פינינו את החממה מצפרדעים, ונחנו בשבת כאילו נבחרנו לכהן. הכל לפי הנחיות אמא, כאילו היא דיקטטור מהפלמ”ח.
בשבת האחרונה נסענו לבקר את ההורים של דני, וכך הבית נשאר פתוח לגורל. להפתעתנו, עומר וקרן הגיעו לשם.
הגענו לשבת הבאה וגילינו: יש דיירים. דופקים בדלת, אף אחד לא פותח. קרן מציצה מהחלון וקוראת בקלאסה של טלוויזיה ישראלית: “החלטנו להשכיר את הדירה שלנו בשביל לאסוף שקלים לטיול באילת, ואנחנו נעבור לכאן. יאללה, מי שאינו מוזמן על תטרידו”.
“אמא יודעת?” שאלתי. “ברור!” קרן עונה. “מה, מאיפה לדעתך המפתח?”
הרמתי טלפון לאמא “כן, נתתי לעומר את המפתחות, הוא הבטיח שיבוא לעזור”. “אמא, הם גרים פה, לא עוזרים כלום, קרן רק עושה פדיקור ומונעת גישה.”
“איך הם גרים שם?” שואלת אמא. “פשוט ככה. השכירו את הדירה לחוסי, עברו לפרגולה”. סיפרתי לה את האמת.
“אוקיי,” מחליטה אמא, “אם הם ישקו את הגינה, ינכשו עשבים, יתפללו למטר, שיישארו. אם לא תעיפו אותם! כל כך ערמומיים, יודעים תמיד לחטוף את הסחורה בסתיו ולהתחמק מכל עבודה. תגיד שזה התור שלהם!”
אני דופקת שוב. קרן זורקת: “מה עכשיו?” אני מסבירה את החוקים החדשים. “אין מצב! יש לי תור למניקור, מה אני שפחה שלכם? ואם נגיד אגדיל ושותל משהו פה, למה שאני אחלוק איתכם? קנו בעצמכם הכול יהיה שלי.” ברור שהיה צריך לגרש אותם.
בסוף, אמא דיברה איתם בעצמה. “יאללה הביתה,” היא אמרה. “לאן נלך עכשיו, הדירה שלנו מושכרת!” עומר מתלונן. “תנו להם כסף,” אני מציעה.
“מה פתאום,” עומר פולט. “בזבזתי הכול על עגילים לקרן. איזה בית-השקעות יתן חצי עליהם?” בעיה שלהם, לא שלי.
וזהו קרן ואמא שלה עפו, לא לפני שזרקו עליי ברכות כמו מכלול של פרקי תהילים. “בחיים לא חוזרים לכאן! תסתדרו לבד!”
אבל לי יש תחושה קטנה… הם עוד יחזרו בסתיו, עם שקים, לחפש תפוחים ותפוחי אדמה מהגינה ויתחילו את כל הסאגה מחדש.
