בעלי גדל בבית שמח ומלא אהבה, ממש כמו סצנה מסדרת ישראלית מצליחה. אבל כשאבא שלו הגיע לגיל 57, אימו אישה נהדרת בשם רבקה הלכה לעולמה, לצערנו הרב. תבינו, לא קל לעבור את זה, אפילו עם עוז רוח של גנרל בצה”ל. אז החלטנו נמכור את הדירה שלו בפתח תקווה, נחלק את השקל החדש יפה יפה, ניקח את אבא שלי לגור איתנו ברמת גן עד שיצליח איכשהו לצאת מהאבל. הכי הגיוני בעולם.
חשבתי שהוא ישאר אצלנו איזה חצי שנה, ייקח את עצמו בידיים, יקנה דירה משלו ויאללה, יצא לעצמאות. אבל לא. הוא ממש התאהב להתחבר לספה שלנו. לא משלם שקל על מיסים או קניות, חוץ משימוש נדיב במקרר כאילו אנחנו סניף של שופרסל מצויד. אני עושה לו קוסקוס, מכבסת לו את החולצות, מסדרת לו את החדר. הוא? הלך לעבודה וחזר עם חוויות מהשוק, החיים שלו היו כמו חופשה בכרתים, רק בלי הים.
ככה הוא חי אצלנו 11 שנים (!). אתם קולטים? ואז התחיל לשמש מדריך חיים נתן הרצאות איך צריך לנהל בית, הביא חוקים משלו, עד שהגענו להטעמה מלאה: די, נמאס. החלטנו לקנות לו בית קטן ביהוד, יש לו בריאות של צנחן, אין שום סיבה שיהיה תלוי בנו. שחרור מהגג של פעם.
קנינו לו בית, עמדנו בכל הפרוצדורות של עו”ד, רצינו שהכל יהיה מסודר כמו במשרד של ראש ממשלה. ואז פתאום התחיל לאלתר סיפורי “כאב לב”, “קושי להירדם”, “צרבת”, בקיצור המצאות מופלאות רק כדי להישאר בסלון שלנו. אבל אני? אני כבר רוצה להירגע סוף סוף, סתם להיות עם המשפחה שלי בלי מרק צח ומרק עצות, בלי רכבת סבתות, פשוט שקט. אני עייפה, באמת. מה עושים יש רעיון?
