יומן אישי, יום חמישי
אורי, בעלי, גדל במשפחה חמה ואוהבת, מלאה בשמחת חיים. אבל כשהאבא שלו, אלישע, הגיע לגיל 57, אשתו נפטרה לפתע. זה היה קשה מאוד עבורו, ופשוט לא הצליח להתמודד עם האובדן. החלטנו למכור את הדירה שלו בתל אביב ולחלק את הכסף ואז הזמנו אותו לגור אצלנו, כדי שיהיה לו מקום בטוח עד שיעבור את התקופה הקשה. זה הרגיש לנו נכון.
ציפיתי שהוא יישאר איתנו חצי שנה, מקסימום, ואז יקנה לעצמו דירה ויחזור לשגרה. אבל זה לא קרה. אלישע אהב לגור אצלנו. הוא לא השתתף בהוצאות בכלל, לא שילם על מים, חשמל או קניות. אני הייתי מבשלת לו, מכבסת את הבגדים, מסדרת את החדר שלו והוא פשוט הלך לעבודה וחזר. החיים שלו הפכו כמעט לחופשה מתמדת.
כך עברו 11 שנים. עם הזמן, התחילו להגיע הרצאות על מה כדאי לעשות בבית, איך לנהל את ענייני המשפחה, והחוקים שלו הלכו ונעשו ברורים וקבועים. מיצינו. הבנו שאי אפשר להמשיך ככה. החלטנו לקנות לו בית קטן בפתח תקווה המקום קרוב לעיר אבל הוא יוכל לחיות שם בעצמאות. אלישע עדיין בריא, בכושר מצוין, לגמרי יכול להסתדר לבד.
עשינו הכל רכשנו לו בית, דאגנו לריהוט בסיסי, הסבירנו לו איך הוא יכול להתנהל. אבל אז התחילו להופיע “כאבי לב” ותחושות חולשה… כל סיפורי הבריאות שלו נועדו בעצם רק כדי להישאר איתנו עוד קצת. אבל אני כבר לא מסוגלת. אני מבקשת סוף סוף שקט, זמן עם המשפחה שלי, לבד. אני מרגישה עייפה ומותשת.
מה לעשות?…
