בעלי גדל בבית חמים ומלא אהבה. אבל כשאביו הגיע לגיל 57, אימו הלכה לעולמה בפתאומיות. היה ברור לכולנו כמה קשה זה היה עבור החותן שלי להתמודד עם האובדן הגדול הזה. לאחר מחשבה רבה, החלטנו למכור את הדירה שלו, לחלק את הכסף לשקלים, ולהזמין אותו לגור איתנו עד שיעבור איכשהו את התקופה הקשה.
חשבנו שהוא יישאר איתנו חצי שנה בערך ויקנה לו דירה חדשה, אבל המציאות הייתה שונה. הוא ממש נהנה מהחיים איתנו: לא שילם אגורה על ארנונה או קניות, ואני הייתי זו שבישלתי לו, כיבסתי את בגדיו וניקיתי את חדרו. הוא רק יצא לעבודה וחזר, החיים שלו הפכו ממש לחופשה.
כך, הכל נמשך אחד-עשרה שנים. לאחר מכן התחיל להכתיב לנו הוראות, הציב כללים משלו בבית, ובאיזשהו שלב היינו כולנו עייפים מזה. החלטנו לקנות לו בית קטן לא רחוק מהעיר, כי הוא אדם בריא וגם בגילו עדיין יכול להסתדר לבד.
רכשנו עבורו בית ודאגנו לכל מה שצריך כדי שיוכל להתגורר שם בנחת. אך החותן שלי החל להמציא סיפורים על כאבים בלב ועל בעיות אחרות, רק כדי להישאר איתנו. ובסופו של דבר, אני כבר לא רוצה את זה. רציתי סוף כל סוף לנוח, להיות רק עם המשפחה הגרעינית שלי. אני עייפה. מה עלי לעשות?
