ככה זה לפעמים
ההורים של יאיר חיכו לו מאוד. אבל ההריון היה קשה, והוא נולד פג. הוא שכב באינקובטור, ורוב מערכות הגוף שלו לא הספיקו להתפתח. חיברו אותו למכונת הנשמה. עבר שתי ניתוחים. הייתה לו ניתוק רשתית בעין.
פעמיים כבר נתנו להורים להיפרד מיאיר הקטן. אבל הוא שרד.
אלא שממש מהר התברר שהוא כמעט לא רואה וכמעט לא שומע. ההתפתחות הפיזית התחילה להשתפר יאיר התיישב, אחז בצעצוע, בסוף גם התחיל ללכת צמוד לרהיטים. אבל ההתפתחות השכלית ממש לא התקדמה.
ההורים עוד המשיכו לקוות בהתחלה ניסו ביחד, ואחר כך אבא פשוט נעלם מהתמונה, ואמא המשיכה להילחם לבד.
היא מצאה איזה מסלול חריג ובגיל שלוש וחצי התקינו ליאיר שתלי שמיעה. עכשיו הוא כאילו שומע, אבל ההתפתחות לא התקדמה. טיפול עם קלינאית תקשורת, גננות מיוחדות, פסיכולוגים וכל מיני מומחים. אמא דניאלה הגיעה איתו אליי לא פעם.
הצעתי: אולי ננסה עוד משהו, אולי זו שיטה אחרת היא ניסתה הכול. שום תוצאה. רוב הזמן יאיר היה יושב בשקט בלול, מסובב משהו ביד, מקיש על הרצפה, נושך לעצמו את היד, לעתים בוכה על קול אחד, לפעמים ממשיל. אמא טענה שהוא מזהה אותה, קורא לה בקול מיוחד, ואוהב כשהיא מדגדגת לו בגב וברגליים.
לבסוף איזשהו פסיכיאטר מבוגר אמר לה: איזה אבחנה את רוצה? הילד במצב ירק. תקבלי החלטה ותחיי עם זה או שתמסרי אותו או שתמשיכי לטפל בו הרי כבר למדת. אין טעם לצפות לפריצת דרך, וגם לא להצמיד את עצמך אליו כל החיים. הוא היחיד שי דיבר כל כך ברור. דניאלה רשמה את יאיר לגן תקשורתי וחזרה לעבודה.
כעבור זמן קנתה אופנוע תמיד רצתה. התחילה לנסוע ברחובות, לקיבוצים, עם חברה מהתחום ברגע שהמנוע רעש, כל הדאגות נעלמו. האקס שילם לה מזונות, היא השקיעה אותם במטפלות בסופי שבוע כי אם מתרגלים לנהמות של יאיר, הטיפול עצמו לא מסובך. בהמשך, אחד מחבריה הרוכבים אמר לה: את יודעת, נדלקתי עלייך לא בצחוק, יש בך משהו חזק ועצוב.
“אז בוא, אראה לך,” אמרה דניאלה.
הוא חייך לעצמו, חשב שהיא מזמינה אותו הביתה אליה אולי אפילו למיטה. אבל היא הובילה אותו ליאיר. יאיר היה ערני, השמיע קולות עליזים, כנראה זיהה את אמא, או אולי נבהל מהזר.
“וואו, מה זה?” התפלא הבחור.
“מה חשבת שתראה?” ענתה דניאלה.
אחרי זמן התחילו גם לגור יחד, לא רק לנסוע יחד. הבחור, רועי, שמר מרחק מיאיר (הם סיכמו על זה), ודניאלה גם לא רצתה. בהמשך רועי אמר: אולי נעשה ילד יחד? דניאלה ענתה בחדות: ואם ייוולד עוד אחד ככה, מה יהיה? רועי סתם את הפה לשנה, ואז שוב אמר: בכל זאת, אני רוצה ילד.
נולד להם נדב. ברוך ה’, בריא לחלוטין. רועי אמר: אולי עכשיו נשים את יאיר במוסד? הרי עכשיו יש לנו בן “רגיל”. דניאלה ענתה: אני אשים אותך לפני יאיר. רועי מיד תפס מרחק: “סתם חשבתי לשאול”
נדב גילה את יאיר בגיל תשעה חודשים, כשהתחיל לזחול.
מיד הסתקרן מאוד. רועי נבהל וכעס: אל תתני לילד להתקרב, זה מסוכן. אבל רועי היה רוב הזמן בעבודה או על האופנוע, ודניאלה אפשרה את זה. כשנדב היה לידו, יאיר משום מה לא בכה. ונדמה היה שהוא ממתין ומקשיב.
נדב הביא צעצועים, הראה איך משחקים, חיבר ושחרר את אצבעות יאיר בצורות שונות.
פעם רועי חלה, נשאר בבית בסוף השבוע, וראה: נדב מתהלך בבית וממלמל משהו ולצידו ממש צמוד יאיר, שנדב עד אז לא עזב את הפינה בחדר. רועי עשה סקנדל: “תשגיחי לפחות, או תרחיקי את בני מה מהבעיה שלך!” דניאלה שתקה והצביעה על הדלת.
הוא נבהל. נרגעו. דניאלה באה אליי:
“למרות שהוא עץ, אני אוהבת אותו,” אמרה. “מוזר, לא?”
“זה טבעי,” עניתי, “לאהוב ילד בלי קשר למצבו”
“לא דיברתי על יאיר אלא על רועי,” ציינה דניאלה. “ולגבי יאיר את חושבת שהוא באמת מסוכן לנדב?”
עניתי: לפי כל מה שאני רואה, נדב מוביל, אבל חייבים השגחה. וככה נשאר.
בגיל שנה וחצי נדב לימד את יאיר לבנות מגדלים מלגו לפי גודל. הוא עצמו כבר דיבר במשפטים, שר שירים פשוטים, הראה חוויות ומשחקי אצבע כמו “דודה ברווזה”.
“דניאלה, זה גאון?” שאלה אותי, “רועי ביקש לדעת. הוא מתפוצץ מגאווה לילדים של החברים אין מושג מה זה אבא-אמא בגיל הזה”.
“אולי זה בגלל יאיר,” הערכתי. “לא כל ילד נהיה קטר בשביל ההתפתחות של אחיו”.
“נהדר!” שמחה דניאלה. “את זה אגיד לעצלן שלי.”
איזו משפחה, חשבתי ילד במצב ירק, עץ עם עיניים, אישה על אופנוע וילד פלא נדב נגמל מהחיתול ומהר מאוד לימד את יאיר גם. אפילו את כל פרט ההתארגנות לאכול, לשתות, להתלבש ולהתפשט דניאלה כבר נתנה לנדב כמשימה.
בגיל שלוש וחצי, נדב שאל ישירות: “מה הסיפור של יאיר בעצם?”
“ראשית, הוא לא רואה כלום.”
“לא נכון, הוא רואה, אבל חלש. זה רואה, זה לא. הכל תלוי באור. הכי טוב במקלחת, בצד של המנורה שם הוא רואה יותר.”
רופאת העיניים הופתעה כשהובילו אליה ילד בן שלוש להסביר את הראייה של אחיו, אבל היא הקשיבה, שלחה ליאיר לבדיקות נוספות, וכתבה לו טיפול + משקפיים מורכבים.
בגן נדב ממש לא השתלב. “הוא בכלל צריך בית ספר, לא גן! הוא גאון! אי אפשר להתמודד איתו הוא הכל יודע יותר מכולם”, אמרה הגננת בעצבנות.
אני התנגדתי להכניס אותו לבית ספר מוקדם שיילך לפעילויות ויעסוק גם בהתפתחות של יאיר. רועי הסכים מפתיע “אז תשארי איתם, מה הם יעשו בגן הזה?” ולבסוף ציין: “שמת לב שהקטן שלך כבר כמעט שנה לא צווח?”
עוד חצי שנה, יאיר פלט: “אמא, אבא, נדב, תן, מים ומיאו-מיאו”. לשניהם הגיעה הכניסה לבית הספר באותו זמן. נדב דאג: “איך הוא יסתדר בלעדיי? הם שם באמת מבינים? עוזרים לו?”
עד היום, בכיתה ה’, נדב עושה איתו את שיעורי הבית לפני שלו.
יאיר מדבר במשפטים פשוטים, יודע לקרוא ולהשתמש במחשב. אוהב לבשל ולסדר (נדב או אמא מנחים אותו), לשבת בחוץ, להאזין, להריח, להכיר את כל השכנים ולברך אותם לשלום, לפסל בפלסטלינה ולבנות לפרק לגו.
אבל הכי בעולם, הוא אוהב כשהמשפחה כולה רוכבת יחד על אופנועים ברחבי השדות הוא עם אמא, ונדב עם אבא, וכולם צועקים יחד אל מול הרוחובשבתות, כשהשמש צהובה על המרפסת, דניאלה שמה מוזיקה ומוזגת מיץ לשני הבנים. רועי, קצת לא נינוח, בודק את השרשרת באופנוע שתמיד חונה מתחת לעץ. נדב רגיל מלהטט בין יאיר לשכנים, בודק שמי שצריך מקבל חיבוק או שתיקה. יאיר ממצמץ לעבר קולות וצללים, מחייך את החיוך העדין ההוא שדניאלה לא ראתה בשום ילד אחר כאילו כל העולם נפלא והלב יודע כל מה שהעיניים מפספסות.
לפעמים, כשהרוח נושבת בין העלים והרעש של העיר כמו מוסיקה רחוקה, דניאלה חושבת: ככה זה לפעמים שום דבר לא רגיל, הכול מלא חיים. הבית על שפת הפלא, המקום שבו ילד שלא חיכה לו כלום למד לברך לשלום, ואמא שלא הרימה ידיים למדה לעוף. כי יש משפחות שבהן הנס נעשה בשקט, בכל בוקר מחדש רק צריך עיניים חדות להבחין, ולב גדול להסכים להרגיש.
