היום אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי. הפכתי לאב בגיל צעיר מאוד בעקבות טעות וחוסר תמיכה. היום בתי בת שלוש, ולמרות שלא פשוט למצוא הזדמנויות, למדתי להתמודד עם הקשיים. יש ימים שכל העול נופל עליי, כי אני אחראי יחיד לרווחתה. האמא שלה לקחה צעד אחורה ומעולם לא הייתה שם בשביל אף אחת מאיתנו.
אני כותב את זה עם ראש מלא דאגות ומחשבות לאחרונה הכול נראה מסובך יותר ואני לא בטוח איך להמשיך. אני מרגיש מותש נפשית. לפעמים המוטיבציה נעלמת, אבל יש לי סיבה להמשיך הבת שלי. אני רוצה להעניק לה את האהבה שאני מעולם לא קיבלתי מההורים שלי.
אבי נעלם מחיי כבר בלידה. אימי אף פעם לא הראתה לי חיבה לפחות לא בצורה שאוכל לזכור אותה. תמיד העדיפה את בני הזוג שלה והילדים שלהם. כשהייתי צריך בגד או נעליים, הייתי צריך לחשוב איך אני משיג אותם בעצמי לבקש ממנה זה אף פעם לא היה אפשרי. היא תמיד טענה שאין לה כסף, אבל תמיד מצאה איך לקנות מתנות לימי הולדת של ילדי בני הזוג שלה. כשהיה יום ההולדת שלי לעיתים אפילו לא הייתה זוכרת.
הייתי רואה איך היא משקיעה בהם את מיטב הכוחות והמשאבים שלה, ואני שתקתי כי אם הייתי אומר משהו, היו מכנים אותי כפוי טובה. אני זוכר איך הנעליים מהבית ספר נקרעו לי כבר השתמשתי בהן שנתיים. הדבקתי אותן כדי שלא יראו. אמא ראתה, לא אמרה כלום. שלושה ימים אחר כך כבר קנתה נעליים חדשות לבת של בן הזוג שלה, כי לא אהבה את הסגנון הקודם של הילדה.
בלילות רבים בכיתי בלב, תוהה למה אמא שלי לא רוצה אותי, אלא דווקא אותם. יום אחד הבנתי שהיא רואה בי עול אז החלטתי ללכת. זה לא עניין אותה. אפילו לא חיפשה אותי. המשכתי לבד, היה קשה, מלא מחסור, אבל לא ויתרתי.
ארבע-חמש שנים מאוחר יותר שמעתי שבן הזוג שלה עזב אותה בשביל אישה צעירה יותר, והילדים שלו עברו לגור עם האמא שלהם. היא נשארה לבד. הרגשתי צער כלפיה, אבל לא ידעתי מה לעשות.
לפעמים אני חושב לחפש אותה, לשאול מה שלומה. אבל אני מפחד שאולי היא עדיין תסתכל עליי באותו מבט של דחייה כמו אז. אולי עדיף שנישאר כך בלי לדעת זו על זו כלום. מה אתם הייתם מייעצים לי?
