לפני שבוע פגשתי שוב את אהבתי הראשונה בלוויה של אשתו ומאז אני מרגישה שכל עולמי התהפך. אני בת ארבעים, גרושה כבר שנתיים, עם שני ילדים. חשבתי שכבר סגרתי את כל המעגלים שקשורים לאהבה, שהשארתי את הכל מאחור. אבל מספיק היה לראות אותו שוב כדי להבין שיש סיפורים שלעולם לא מסתיימים באמת.
הייתי בת שבע עשרה כשהיינו יחד. הוא היה האהוב הראשון שלי. מהסוג שנוגע לך עמוק בלב, שמוביל אותך לכתוב מכתבים ולפנטז על עתיד משותף. אבל ההורים שלי אף פעם לא קיבלו אותו. אמרו שהוא בלי תעודת בגרות, שהוא עובד מוסך, שאין לו עתיד, ושאני יכולה לשאוף ליותר. הלחץ היה כל כך כבד עד שבסוף נפרדתי ממנוnot בגלל שהאהבה נגמרה, אלא מתוך תחושת כפייה. מעט אחרי זה שלחו אותי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ופתחתי דף חדש בחיים.
השנים חלפו. סיימתי תואר, התחתנתי, ילדתי שני ילדים והקמתי משפחה. כלפי חוץ הכול נראה מסודר, אבל הנישואים לא צלחו והתגרשנו. מזמן שחזרתי לגור עם הילדים ביישוב שבו גדלתי. יצא לי לפגוש חברים מהתיכון, שכנים, פרצופים מוכרים אבל לא אותו. אף פעם לא שאלתי עליו. אולי מתוך חשש, אולי מתוך כבוד, או כי ידעתי בלב שחיטוט בסיפור ההוא עלול להכאיב לי.
עד לפני שבוע. מכר משותף שלח לי הודעה: שמעת עליו? לא הבנתי immediately. אחר כך סיפר שאשתו נפטרה ושקבוצת החברים מארגנת זר פרחים ושירים ללוויה. שאל אותי אם ארצה להצטרף ואם אגיע. בהיתי במסך הטלפון כמה דקות לפני שהצלחתי לענות.
הגעתי ללוויה. אני לא יודעת למה פשוט הרגשתי שזה מה שצריך. כשעמדתי ליד הארון וראיתי אותו מבט עייף, עיניים אדומות הרגשתי את הלב שלי מתרסק. הוא כבר לא היה הנער של פעם, אבל נשאר אותו אדם בפנים. העיניים שלנו נפגשו מרחוק. לא התחבקנו, לא דיברנו, רק החלפנו מבטים. וזה הספיק כדי להפוך לי את העולם.
מאז אני לא מפסיקה לחשוב עליו. על מה שהיינו, על מה שלא אפשרו לנו להיות, על איך היו נראים חיי אילו רק לא הייתי מקשיבה לכולם. יש בי אשמה שאני מרגישה את כל זה דווקא כשהוא בעיצומה של תקופה קשה. אני לא רוצה להתקרב, לא רוצה לבלבל או להעמיס עליו, אפילו לא בקשר איתו ברשתות החברתיות. לא דיברנו. זה מתרחש אצלי רק בראש ובלב.
אז הנה אני בגיל ארבעים, עם שני ילדים, שקט ושלווה יחסיים מרגישה פתאום שוב כמו נערה צעירה שהתאהבה בפעם הראשונה. איני יודעת אם זו נוסטלגיה, כאב על מה שלא קרה, או שאהבה ראשונה תמיד מצליחה לעורר רגשות ששכחתי שנמצאים בי.
מה דעתכם? האם יש לי מה לעשות עכשיו? נדמה לי שלמדתי שאף פעם לא באמת סוגרים את הדלתות של הלב, אבל לפעמים אנחנו לומדים פשוט לחיות עם הרגשות, לדעת להוקיר את העבר, להודות למה שהיה ולהמשיך הלאה עם מה שיש. החיים אף פעם לא מתנהלים לפי התוכניות, אבל כל מפגש וכל כאב הופכים אותנו לאנשים שלמים יותר.
