אני רוצה לספר לעצמי ביומן הזה על התובנה שהגיעה אליי רק בגיל מאוחר. לצערי, רק כעת אני מבינה כמה דברים לא נעימים, אבל מוטב מאוחר מאף פעם.
רק עכשיו בגיל שבעים הפנמתי למה אני חיה לבד. הילדים שלי לא דיברו איתי כבר עשר שנים, והנכדים שלי אפילו לא יודעים על קיומי. איך זה קרה, אני שואלת את עצמי שוב ושוב.
רק בזקנתי התברר לי שבחרתי דרך חיים שגויה, שעשיתי דברים רבים שאני מתחרטת עליהם. אבל אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.
תמיד חשבתי שהילדים שלי מתנהגים בטיפשות. ניסיתי ללמד אותם, להראות להם מה נכון, להכווין ולרמוז להם איך כדאי לחיות. בכל פעם שלא הצליחו, הדגשתי את הכישלון שלהם ואמרתי להם את המשפט המרגיז: “אם רק היית מקשיב לאמא שלך, הכל היה מסתדר אחרת.”
דחפתי את עצמי לכל פינה בחיים שלהם, בכל מהלכיהם, כי האמנתי ביהירותי שבלעדיי הם לא יסתדרו. לפעמים אפילו זרקתי להם הערות פוגעניות ליד משפחה ואורחים, בלי רגש.
עם הזמן, הילדים התרחקו ממני יותר ויותר, עד שנעשינו כמעט זרים. אפילו כשנולדה נכדתי, לא הודיעו לי שמעתי זאת במקרה ממישהו זר.
ניסיתי ליצור קשר ולהתקרב, התקשרתי, שלחתי הודעות, אבל הכול היה לשווא. עד שקיבלתי מהם תשובה חד משמעית: “אם אנחנו כאלה טיפשים בעינייך, תחפשי אנשים חכמים יותר לדבר איתם. מה את צריכה אותנו בכלל?”
הבנתי באיחור מהותי: צריך להתייחס אל הילדים תמיד כמבוגרים שיש להם זכויות מלאות. הם צריכים אמא שמבינה, שמקבלת, שמדי פעם מביאה להם עוגה טובה ומוזגת להם תה, לא אחת שנכנסת להם לנשמה ומחליטה בשבילם.
אסור להתערב בעניינים הפרטיים של הילדים. זו בחירה שלהם, החיים שלהם, הם זכאים להחליט לעצמם איך לעבור את הדרך. והנה, עכשיו אני לבד. האם זה שווה, כל החכמה הזו?
תעריכו את הילדים שלכם, אחרת תישארו לבד בזקנה.
