יומן, יום רביעי, 8:30 בערב
ערב שקט יחסית חוץ מקול אחד שחתך את הדממה בחדר השינה, חד יותר ממה שציפיתי. “שוב שכחת לסגור את דלת הארון, או שזה רק נדמה לי?” מירב עמדה במרכז החדר, ידיים שלובות על החזה, מבט חודר וחד לכיוון דלת הארון הלבנה, שנשארה פתוחה. בפנים, מדף הלבנים והפיג’מות שלה שתמיד היו מסודרים להפליא נראה פתאום הפוך. הסוודר הורוד שלה השתלשל החוצה ברישול.
ישבתי על קצה המיטה, הטלפון ביד, ונאנחתי. “מירב, בקושי נכנסתי הביתה מהעבודה. אפילו לא הספקתי להחליף בגדים, תאמיני לי, לא נגעתי בארון שלך.”
היא התקרבה, סידרה בשקט את הסוודר בתוך המקום, וסגרה לאט את דלת הארון. ראיתי עליה שמנסה לא להתפרץ. היא הכירה היטב את הסדר שלה, ואני ידעתי למי היא חושדת.
“נו, אז אמא שלך עוד פעם קפצה בזמן שלא היינו עם המפתח הרזרבי שלה,” היא אמרה בשקט, כמעט כמו קפאון. “כנראה ערכה עוד ‘ביקור פתע’.”
שפשפתי את גשר האף בעייפות; זה היה הוויכוח הקבוע שלנו מאז שעברנו לדירה החדשה ברחוב חניתה, ברמת גן. שנינו השקענו חצי מהסכום, וחוץ מזה, מירב ראתה בדירה את מבצרה. אבל לאמא שלי, חנה כהן, היו תכניות משלה.
“תקשיבי, מירב, ביקשתי ממנה להשקות את הפיקוס בחדר העבודה, הוא כמעט התייבש. היא רק קפצה לרגע, אולי רצתה לסדר קצת אבק. ככה היא, אישה של פעם רגילה שהכול תמיד מסודר ונקי.”
“להשקות חדר שינה שאין בו עציץ?” מירב הסתובבה אליי בחדות. “ואז מה בדיוק היא חיפשה בתוך הארון שלי, מתחת לכל הבגדים האישיים?”
שתקתי. וזו לא הפעם הראשונה היא תמיד מצליחה להעמיד אותי בפינה. היה לי קשה לשרוד בין אשתי לבין אמא שמסרבת לשחרר ולו פתח שליטה קטן על ‘הילד’ שלה. כשנתתי לאמא את המפתח, באמת לא חשבתי שזה יהפוך להרגל שבועי.
“תשמע, זה כבר עובר כל גבול,” מירב אמרה, מתיישבת על הפוף שליד השידת איפור. “אני מרגישה כאילו יש עליי מצלמות בבית. בשבוע שעבר היא סידרה לי את המסמכים במגירה, אני רואה טביעות אצבע שלה על תיבת התכשיטים. ועכשיו? היא מחפשת בין התחתונים שלי. זה לא דאגה זה פיקוח צמוד.”
הרמתי ידיים. “אני אדבר איתה, מבטיח. מחר כבר.”
אבל שנינו ידענו שאני מתפתל סביב השיחות האלה. אמא שלי הרי מלכת המניפולציות על המקום אוחזת בלב, לוקחת כדורים, מתייפחת ומאשימה: “אתה בגדת באמא, ואשתך… סודית ומלוכלכת.” תמיד זה נגמר בהתנצלות שלי בפניה, מירב נשארת מתוסכלת, ואני באמצע.
ובאמת, לא לקח לאמא הרבה זמן לבוא שוב. שבת בבוקר, צלצול בדלת, חנה כהן בכל הדרה, סוחבת עוגות, קופסאות קובה, תבשילים כאילו המקרר שלנו ריק.
“מורביק, יצאת מהמיטה בכלל? כבר הכנתי לכם בצקניות, מרק חרירה, עוגה לחליטה,” היא קראה, פורצת למטבח, פותחת שידה, בודקת צעדים, מעלה הערות על מגירת הסכו”ם.
“תודה, חנה,” מירב ענתה, בקור רוח מלאכותי. “אבל קנינו את כל המצרכים לשבוע, ואורי דווקא אוהב את הגבינה מהירקון.”
“אה, אבל בשוק עובדים עליכם…” היא נופפה בידה, זו אומנות של דאגה. “את אתמול לא נקית טוב את המחבת? אצל גבר צריך שהכול ינצוץ.”
מירב עצרה בעצמה מלהגיב הרי אני זה שהשארתי את המחבת מלוכלכת ו’הבטחתי לשטוף’. אין טעם להיכנס לויכוח, אמא שלי הרי תמיד אמרה את המילה האחרונה.
בזמן התה, התנהגה מוזר. כשהלכתי לשיחת טלפון במרפסת, שמעתי את אמא מתקרבת אל מירב ולוחשת:
“תגידי, מירב, ראיתי קבלה במגירה לעור הפנים שלך? חמש מאות שקלים על משחה? הלוואי שתשמרי כספים לאורי, לא שאת באה ממיליון…”
מירב הסמיקה. הרי הקבלה הסתתרה עמוק מתחת לספר במגירה. “קצת קשה להימנע מלראות כשמתחזים לפסיכולוג,” מירב ענתה בקול רועד. “אני מפרנסת יפה את חלקי במשכנתא וגם על טיפוח שלי אני יכולה לדאוג, חנה. ושנית, למה את פותחת לי את המגירה?”
“תשמעי, אני בסך הכול ניקיתי אבק, בת שלי, המגירה נפלה, הדף התעופף… תפסיקי עם החשדנות הזו, אני אמא של אורי!”
ידעתי שנפל האסימון עוד מעט יתפוס מריבה. באמת, כשחזרתי שתיהן משני צידי השולחן, אחת בכעס, השנייה מרירה.
“משהו קרה?” שאלתי.
“כלום. פשוט לא רוצים אותי כאן.” אמא ניגבה עיניים ולחיים עם מפית. “הרגע הבנתי שאני בכלל לא נחוצה, שאשתי של אורי חושבת שעוקבת אחר כל דבר אורי, תלווה אותי.”
הושטתי יד לאמא. היא לקחה אותה, הרחיקה אל הדלת. כשחזרתי, מירב עמדה ליד הכיור, דומעת.
“למה אתה תמיד מגן עליה?” צעקה. “אתה לא מבין שזו חדירה לפרטיות? אני לא מעיזה להשאיר פה משהו אישי!”
“נו, את מגזימה. היא אישה טובה, רק דואגת, קצת חטטנית.”
זה היה השבר האחרון. ביני לבין עצמי הבנתי כל זמן שלא אאמין לה באמת, אתעקש, ‘זה בסדר’. מירב החליטה לאסוף הוכחה.
ביום שני, אחרי שיצאתי לעבודה, היא כתבה מכתב על דף כותנה מהודר, עטפה במעטפה אדומה בוהקת, והסתירה עמוק בקופסה של מזכרות אישיות בתחתית הארון: משם, רק חטטן אמיתי היה מאתר אותו.
חלפו שבועיים. חשבתי שאולי האיומים שלה והוויכוח עזרו; אולי אמא שלי הפסיקה. אך הגשם של שבת סביב, ונצלה את הזמן.
“אני הולכת לשטוף ידיים,” אמא זרקה הערה קבועה וגלשה לעבר החדרים. המקלחת מול הארון של מירב.
מירב יצאה חרש למעבר. גיששתי אחרי מבט, היא סימנה לי לבוא איתה, בשקט. עמדנו מול הדלת הפתוחה.
וראיתי אמא שלי, כורעת על הברכיים, מוציאה מהמעמקים את הקופסה, נוברת, מדפדפת תמונות, ואז דולה את המעטפה האדומה. פותחת, קוראת, פניה נסגרות בהפתעה, המילים שעל הדף קופאות בגרונה.
וכך נכתב שם:
“גב’ חנה כהן היקרה. אם את מחזיקה במכתב הזה, סימן שביקרת עמוק בפרטיות שלי: הארון, הקופסה, התמונות האישיות. בחרת לפקח, לחטט, לשלוט חבל שאינך מבינה מה זאת פרטיות. כתבתי מכתב זה במיוחד, כדי שאורי יראה לאן הגעת, ושהגיע הזמן לכבד גבולות של משפחה.”
התקרבתי, ואמרתי בשקט, “אמא.”
היא קפאה. המכתב נשמט. “בדיוק חיפשתי חוט ומחט…” גמגמה. “כי… את זוכרת, מירב, הפעם התפרה של השמלה שלך קרעה והגבת”
הבטתי לעיניה. “החוטים במגירת השידה בסלון, כמו שאת יודעת,” אמרתי בשקט. לא נתתי לה תירוץ. “הגיע הזמן להחזיר את המפתח לדירה, אמא.”
אמא שלי נראתה כאילו נפלה עליה רעם. היא שלפה מהמפתחות הרזרבים, הוסיפה גם מבט כאוב, הניחה על המיטה והסתלקה בקול טריקה.
נסעתי עם המבט, רואה את אשתי קמה אליי, עוטפת אותי. “אני מצטער. הייתי צריך להקשיב. רק כשראיתי במו עיניי הבנתי שהיא באמת חצתה כל גבול אפשרי.”
מאותו רגע ידענו זה הגבול שלא נחצה שוב. אמא נעלבה, אפילו דיברה עליי בגנותי אצל הדודות והדודים; אני התקשרתי אליה לעתים, אבל הקפדתי: מפתח לא חוזר, ביקורים רק בתיאום.
ואחרי חודש, כשהגיעה ליום ההולדת שלי, הייתה סוף-סוף מנומסת. לא נפלה לסגנון הישן, אפילו לא שלחה מבט אל עבר דלת חדר השינה. ומירב? חזרה לחייך, יכולה להשאיר בסלון ספר או צמיד בלי לחשוש.
הלקח שלי לפעמים אתה מנסה לרצות את כולם עד שהלב שלך נשחק. אבל המשפחה שלך היא המקום שלך, והזוגיות קודם מותר לדרוש גבולות. לפעמים, צריך לאפשר לאדם לחצות אותם ולראות בעצמו ורק כך משיבים שקט הביתה.
