התחלתי לצאת עם בחורה (בת 30). אני בן 42. חשבתי שגיל זה שטויות. אחרי חצי שנה קלטתי…נפלתי על הלא נכונה.. ופשוט הוצאתי אותה מהדלת, בקטע רועש למדי.
הכרנו בחדר כושר באבן גבירול בתל־אביב. אני בדרך להליכונים, היא על האליפטיקל לידי. מחייכת החזרתי חיוך. אחרי האימון, עומדים ליד הקולר מים, מרימים שיחה.
הי, אתה מתאמן פה הרבה? שאלה.
כן, כמעט כל יום, עניתי.
נווה בת שלושים, עוסקת בשיווק דיגיטלי בסטארטאפ. אני עידן, ארבעים ושתיים, מהנדס במפעל באזור התעשייה.
הפרש השנים 12. אמרתי לעצמי: נו באמת, מה זה משנה? שנינו אנשים בוגרים, עובדים, משכילים למי אכפת?
טעיתי. ההבדל היה הרבה יותר גדול ממה שדמיינתי ורק לא איפה שחשבתי.
שלושת החודשים הראשונים חלום
בהתחלה היה קליל. נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע סרט, קפה, טיול ליד הירקון. היא הייתה זורמת, שנונה, אנרגטית.
תקשיב, עלה סרט חדש, אני חייבת לראות! היא אמרה.
יאללה, בכיף, נעניתי.
דיברנו על עבודה, ספרים, תכניות. אינטימיות בכיף, אין תלונות. חשבתי שזה פשוט מושלם.
התחילו שטויות קטנות שעקצו אחרי שלושה חודשים
יושבים בקפה, נווה גוללת בטלפון ומראה סרטון מטיקטוק:
תראה איזה קטע, אתה תמות!
הסתכלתי: בחור רוקד כמו דג, עיוות פנים. לא הבנתי את ההומור.
אה, נחמד, עניתי בנימוס.
לא קלטת בכלל, הא? נו, אתה כבר קשיש, לך זה לא נכנס, גיחכה.
הפנים שלי התעוותו. קשיש זה קשה לעיכול. שתקתי.
נווה אהבה לצלם כל הזמן. את החומוס במסעדה, שקיעה ביפו, אותנו בדרך לאיקאה.
בוא, תופיע בסטורי! תגיד משהו! ביקשה בדרך לחולון.
נווה, אני נוהג.
לפחות תגיד הי!
בשביל מה?
לעוקבים! די כבר, אל תהיה אפור!
מלמלתי הי. צחקה:
אתה כזה זקן שלי! חמוד־חמוד!
העלתה לסטורי עם הכיתוב הקישקשתן שלי על ההגה. את המילה “קישקשתן” אני סובל פחות מפקקים של ראשון לציון.
עוד משהו: פדלאה כשהייתי שוכח חלב, שוכח יום, לא מבין פאנץ’.
אתה פשוט הפדלאה שלי, אומרת וצובטת לי בלחי.
כמו מהנדס עם עשרים שנות ניסיון שיצא דביל.
נווה, פחות אוהב שאת אומרת ככה, אמרתי פעם.
מה הבעיה? זה חמוד!
לי זה לא מרגיש חמוד בכלל.
אוף, מספיק להיות כבד! והיא מתפוצצת מצחוק.
ערב שהבהיר לי הכול יום הולדת של חברה
הגיעה מאי, מסיבת יומולדת לחברה שלה, רוני, בת 29, בבר ברוטשילד. כל החבר’ה: צעירים, 25-35 בקושי.
תכיר את החברים שלי! דחפה אותי.
באתי. מוזיקה רועשת, שולחן מלא נשנושים וגולדסטאר. כולם בקטע סדרות נטפליקס, בלוגרים, ממים כלום לא מובן לי. יושב בצד עם כוס מרלו משטיינברג, מקשיב ומרגיש אבוד.
רוני מציעה:
יאללה, אמת או חובה!
זרמתי, לא הבנתי עד הסוף חוקים. התחילו שטויות ריקודים, נשיקות ראשונות.
הגיע תורה של נווה.
אמת או חובה? רוני.
חובה!
צלמי את עצמך מנשקת את עידן, תעלי לסטורי עם כיתוב הספונסר שלי!
כולם מתפוצצים מצחוק. נווה מתקרבת אליי עם הטלפון:
נו, נשיקה לסרטון!
לא עכשיו, הודפתי.
למה?
לא בא לי.
עידו, זאת רק משחק! תפסיק להיות גרוש ומריר!
נווה, לא מתאים לי. לא מוכן לסטורי עם ספונסר. זה מביך ומעליב.
שקט. כולם בוהים.
עידו, נו זו בדיחה! כולם מבינים!
אני לא. סורי.
יצאתי למרפסת, לתת אוויר לעצמי.
בדרך הביתה קשקשת שתיקה
נסענו הביתה בשתיקה. נווה מביטה החוצה, נעלבת.
נווה, חייבים לדבר, אמרתי כשהגענו למתחם.
על מה?
עלינו. היום קלטתי שאנחנו חיים בעולמות מקבילים.
מה זאת אומרת?
את חיה באינסטגרם, טיקטוק, ממים וצחוקים. העוקבים, הלייקים, מי ראה את הסיפור שלך הכי חשוב.
שום תגובה.
אני חיי בידיים אחרות: כבוד, פרטיות, רצינות. לייקים? שיישרפו. אכפת לי ממני.
אבל זה רק משחק
בשבילך. בשבילי זלזול. את קוראת לי קישקשתן ופדלאה, מצלמת בלי רשות, צוחקת על הגיל שלי. זה לא סבבה לי.
היא פרצה בבכי:
לא התכוונתי לפגוע
יודע. ובכל זאת, את עושה את זה. יש לנו ערכים שונים. לך זה צחוק, לי חוסר כבוד.
עידו, אולי אתה פשוט כבד?
אולי כן. אבל אני בן ארבעים ושתיים לא רוצה טיקטוק, לא משחקים, לא ספונסר. אפילו בצחוק.
היא הנהנה.
ברור. נראה לי, באמת לא נסתדר.
כנראה.
אז למה נפרדנו ומה אני חושב אחרי
נפרדנו למחרת ברוגע, בלי דרמות.
תודה על הכול, אתה אחלה, פשוט אנחנו שונים, שלחה לי בהודעות.
גם את אחלה. אנחנו באים מכוכבי לכת הפוכים, עניתי.
עברו מאז ארבעה חודשים. חשבתי. באסה זה לא היה באמת גיל הבעיה, אלא הבדלי שלבים בחיים.
נווה בת שלושים, אוהבת בדיחות, עידן הפולניה ברשת. אני ארבעים ושתיים צריך שקט, כבוד ושלא יצלמו אותי מזגזג על הכביש. מדברים בשפות אחרות.
קישקשתן בשבילה זה דגדוג בלב. בשבילי זה כאפה.
וידאו בסטורי: בעיניה סופר חמוד. אצלי חדירה לפרטיות.
ספונסר אצלה צחוק, אצלי מעליב.
פשוט לא הצלחנו לתקשר. לא קשור בכלל לרצון, אלא גיל וניסיון.
האם צדקתי שנפרדתי מבחורה צעירה ממני ב-12 שנה רק כי העולם שלה ושלי לא נפגשים או שאני אכן גוש של רצינות? היא אשמה שלא שמרה על הגבולות שלי, או שאולי אני באמת רגיש מדי?
האם פער 12 שנה זה עניין של ערכים או פשוט חוסר התאמה באופי? זה באמת בסדר לקרוא לבן זוג פדלאה בגיל 42 או שזה כבר לא חמוד, אלא חוסר כבוד במסווה של חיבה?
