מה אני חושבת על שיחות טלפון מוקדמות? ממש מוקדמות.
לא מזמן, גיסתי התחילה להתקשר אליי בשעה חמש בבוקר. גם הטלפון של בעלי לא היה על שקט, אחותו התקשרה אליו. רק פקחנו עיניים. החוצפה באמת עברה כל גבול.
כשענינו לטלפון, שמענו את המסר הבא:
למה אתם עדיין ישנים? אנחנו יוצאים לפני 11 לסידורים חשובים. תשגיחו על הילדים. הם כבר מחכים ליד השער שלכם.
אפילו לא הספקנו להגיב ניתקה.
בעלי ואני הסתכלנו אחד על השנייה המומים. איזה נכדים מגיעים בשעה כזו ומדוע דווקא לשער שלנו?
בעלי התלבש במהירות ויצא. הכלבה שלנו, גלי, נבחה בכל הכוח אז בטוח היה שם מישהו.
ואכן, שלושה מהנכדים שלנו עמדו בטור מול השער. הייתי בהלם מוחלט.
הכנסנו את הילדים פנימה והתחלנו להתקשר להורים כדי להבין מה קורה. התשובה שקיבלנו הייתה:
אתם בכלל לא אוהבים את הנכדים? לא עוזרים להם בכסף, לא קונים להם מתנות. לפחות תבלו איתם קצת. עכשיו אנחנו חייבים לצאת לסידורים. זו ההזדמנות שלכם לתקן את המוניטין בעיני הילדים.
אני ובעלי היינו בהלם. הקטן בכלל לא בן שנה, ואף אחד אפילו לא טרח לשים לו טיטול או להכין לו אוכל.
למזלנו, בתל אביב יש סופרמרקט פתוח 24 שעות. בעלי נסע לשם מיד וקנה את כל מה שצריך לילדים. בכל זאת, צריך שיהיה להם מה לאכול.
סבלנו איתם לא מעט באותו יום. הילדים היו חסרי סבלנות, לא רצו לישון, בכו כל הזמן. הבנתי שזו לא אשמתם, הרי העירו אותם כל כך מוקדם.
ההורים שלהם לא באו לאסוף אותם עד שלוש אחר הצהריים. וזה רק כי לא הפסקנו להתקשר אליהם. לטפל בילדים של אחרים זו אחריות ענקית.
אחר כך, עוד הואשמו בנו שקנינו חיתולים ואוכל שאינם מתאימים. אבל את הקניות, כמובן, לקחו הביתה.
עכשיו אנחנו תוהים, איך נוכל להימנע מזה בפעם הבאה? אני מפחדת שנתעורר שוב ונמצא את הנכדים שלנו ליד השער בשעה חמש בבוקר. אני עדיין לא רגועה אחרי מה שקרה…
