חמותי היא ממש גברת… למעשה, הייתי יכולה לסיים את הסיפור עם המילים האלו, כי כל הכאב שלי נמצא במשפט הזה, אבל בשביל ההבהרה אמשיך עוד קצת. בכל ערב הייתי חוזרת מעבודה תשושה ונופלת על הספה. תדמיינו לעצמכם כמה באותם רגעים הייתי מסוגלת לרצות לבשל משהו לארוס שלי. יום אחד נכנסתי הביתה ושמעתי את בעלי מדבר בטלפון. מסתבר שזה רק התחיל:
כן. אמא, שלום…, כן…, כן…, לא, עדיין לא אכלתי! היא רק נכנסה עכשיו, היא תבשל משהו כשתרצה. כן, ברור שאני רעב, רק אכלתי ארוחת בוקר היום. רעב זה לא סוף העולם, אמא, אפשר להחזיק. אז… מזמינה אותי פנימה?
הייתי כל כך עצבנית, שבזמן השיחה אפילו לא ידעתי מה לומר. עמדתי שם עם ידיים קפוצות. והוא, אחרי שסיים לדבר, הניח את הטלפון, חייך בחיוך תמים, קפץ במקום ואמר: אמא מזמינה אותנו לארוחת ערב, והתחיל למנות את כל המאכלים שאמא שלו עושה לפעמים לארוחת ערב. רציתי לומר את כל מה שחשבתי על חמותי. ובקינוחמונולוג שלם על למה אי אפשר לאכול משהו לפני השינה?. אבל… התארגנתי, שמתי קצת איפור והלכתי לארוחת הערב.
אבל זו הייתה הטיפה ששברה את גב הגמל, ולאחר מכן נפרדנו. היום אני כבר נשואה בשנית. שנינו עובדים קשה ושנינו עייפים מאוד, כך שכיום אנחנו מבשלים בתורנות. וככה, בזכות זה, יש שלווה והרמוניה בבית שלנו.
