בבית הספר שלי תמיד משכו אותי לכל מיני אולימפיאדות. יום אחד החליטו לשלוח אותי לאולימפיאדה בכימיה. פירשתי זאת כמחמאה לכישורי השכליים. כשאמא שלי שמעה על זהאמא, שהיתה כימאית בעצמה לפני שהתחתנה עם אבא, ושנשאה פעם שם משפחה ירושלמי עתיקהיא התנהגה לא אופייני לה. לרוב היא היתה צוחקת בצניעות של גיבורת ספרות ישנה, אבל הפעם שפכה את התה שלה ופרצה בצחוק קולני.
זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את אמא שלי מתגלגלת מצחוק ככה. לאחר מכן, שלחו אותי לאולימפיאדה בפיזיקה האזורית. ואחר-כך לעוד אחת ולעוד אחת. לאט לאט התחלתי להבין שהנהלת בית הספר פשוט מוציאה אותי החוצה כל פעם, כדי לתת לתלמידים האחרים ללמוד בשקט וללא הפרעות.
לאולימפיאדה בביולוגיה כבר שלחו אותי ביחד עם שותף. הדביקו לי כבן לוויה את טל קרמר. הוא גם היה “גאון” בביולוגיהכלומר, ידע להבדיל בין צב ליעל גם למרחק ת”ק פרסה. כשראתה המורה לביולוגיה מי נבחרו, היתה קרובה להכריז על שביתת רעב. “אבל הם לא יהיו יום שלם בבית הספר,” שכנעו אותה כנראה המנהלת והמורה האחראית.
טל ואני הושיבו באודיטוריום ענקי עם שישים ילדים זרים שעשו רושם שהם יודעים על ביולוגיה יותר מכולנו. חילקו לנו גיליון גדול. בדיוק אז עמדה מאחורי הדוכן אישה עם סיכת זכוכית ענקית על החולצה ונאמה נאום נלהב. המסר היה ברור: “אתם לא פה במקרה, מחכה לכם חיים גדולים לפניכם. תעתיקו או תשוחחו עכשיוכל החיים תפרקו קונטיינרים בנמל חיפה. וגם בזה אין בושה, כמובן.”
הבטתי סביבי, ואז נגעתי בכתף ילדה שישבה מימיני. היא הסמיקה והורידה את הריסים המאופרות שלה. פתאום כולם התחילו לכתוב בטירוף, כאילו נשכו אותם איזו דבורה. טל נראה מוטרד מאוד:
“לא הבנתי, מה צריך לעשות? מה עושים פה בכלל?”
הוא אפילו לא העלה בדעתו שיֵש פה כתיבההוא חשב שהביאו אותנו רק לשתות טרופית. בזמן שבחנתי את הדף, הבנתיבמקומות הריקים צריך לכתוב תשובות. עדכנתי את טל.
האישה עם הסיכה ביקשה ממני לשבת בשקט.
“איפה כתובים התשובות?” שאל טל.
ואותה אישה ביררה באגביות מאיזו כיתה אנחנו; עניתי לה מאה שבעים ושתיים. היא סימנה לעצמה, וגם ציינה זאת בדף של טל. היא נגסה במשקפיים שלה ורשמה משהו במחברת.
“אנחנו בכלל ממאה שבעים וחמש!” העיר טל.
“שתוק כבר, טיפש,” לחשתי לו.
טל בעט בי, אבל פגע ברגל של ילדה ישבה לפניי. היא הסתובבה, סקרה אותנו במבט נץ, ואמרה, “פעם הבאה, בבקשה אל תעשה את זה.” אני זוכר את הנמשים שלה עד היום.
“מה את רוצה?” זרק טל לעברה. “תני לעבוד בשקט.”
את הזהירות האחרונה קיבלה אותה ילדה מאותה אישה, ומיד ברחו לה דמעות. ניסתה האישה להרגיע אותה ואמרה בקול רך: “הכי חשוב, תסמכי רק על עצמך. הכול תצליחי.” המורה ידעה אז לשכנע, והילדה מחקה את הדמעות ופתאום באמת הצליחה לפתור את הכל.
הייתי בין הפטיש לסדןלזכור בעל פה את שנות חייו של קרל ליניאוס ולעקוב אחרי מבטה של הילדה עם הריסים גם יחד? זה או ליניאוס או הריסים; לנסות את שניהם יחד, במחשבות, יצא לי בראש ליניאוס עם ריסים מאופרותדמות לא קלילה בכלל.
“תגיד, כמה מיני דגים יש בכינרת?” בירר טל תוך כדי.
“תשע מאות ושתיים עשרה,” עניתי בלי למצמץ.
“אתה בטוח?”
“בדברים כאלה לא מתלוצצים.”
את התשובה לשאלת ליניאוס כתבתי בצורה כזו שאפילו בביוגרפיה של לאה גולדברג זה היה יכול להיכנס בלי להתבלט יתר על המידה.
רשמתי לילדה עם הריסים: “רוצה ללכת לקולנוע?” קיפלתי את הפתק והגנבתי אליה. כעבור דקה קיבלתי פתק חזרה: “כבר יש לי חבר”בכתב חינני. תמיד הדהימה אותי היכולת הנשית לעולם לא לומר “כן” ישר. אפילו לא התכוונתי להרוס לה את החברות, רק רציתי להציע עוד ידידותהיו לי כבר שתיים כאלו. הבנים שלהן ישנו בשקט בלילות; רק אבא שלי נדנד מדי פעם ונתן לי עשרות שקלים חדשים.
“הוא יותר טוב ממני?” כתבתי בפתק נוסף. קיבלתי תשובה: “כן.””אז למה הוא לא משתתף באולימפיאדה?” הילדה נראתה מהורהרת. אני מבין אותה.
“לא התבלבלתם בין הכינרת לאוקיינוס?” התערבה האישה בעלת הסיכה, כשהסתובבה ליד טל. בחנה אם יש לנו פתקים מוכנים. אלא שלדעתנו, כדי לכתוב פתקים צריך להבין מה השאלות. אז מה היא כבר תמצא אצלנו?
טל ישב כמו ילד זעפן שמבקש עזרה רפואית, אבל זו היתה הגישה הקבועה שלוהאישה לא יכלה לדעת.
“איזה אוקיינוס, מה היא רוצה ממני בכלל?” הוא נתן לי מכות קטנות, מפריע לי להמשיך את ההתכתבות המסתורית שלי.
“מי זה מי” עם ז’אן פול בלמונדו?” כתבתי והגנבתי. “לא!”הגיעה התשובה, עם ציור של פרצוף צוחק עם צמות ואוזניים. סביר להניח שהאוזניים הצחיקו אותי יותר מהריסים. האמוג’ים של היום לא עושים כזה רושם. כבר התחלתי להרגיש משהו, אבל טל שוב קטע אותי.
“תגיד, יש לי אליך שאלה לפי תסמונת בכטרב: איזו רמת קונפורמציה יש לחלבון קרטין? קרטין זה התשובה? נשמע כמו שם של אחד מהשווקים. לסנאי יש שיער ג’ינג’י?”
אמרתי שכן, וחשבתי להוסיף:
“בחורף הוא נהיה אפור.”
טל העתיק: “ג’ינג’י. ובחורף הסנאי אפור.”
ההשתלבות שלו תמיד היתה מושלמת.
הילדה עם הנמשים הסתובבה ולחשה לי, “סליל אלפא.”
“איפה?” התבלבלתי.
“איך קורים למבנהסליל אלפא,” הסבירה והסתובבה חזרה.
המבט שלי שוב נחת על האוזניים שלה; חיש קל רשמתי את התשובה, תלשתי פתקית, וכתבתי: “רוצה לקולנוע?”
“כן” הופיע על השולחן שלי.
כעבור רגע קפצה גם מימין: “טוב, נלך.”
הייתי ממש במבוך אדם. משמאל הילדה עם הנמשים, מימין זו עם הריסים. מה עכשיו? ואז התמודדתי עם שאלה: “איך קוראים לגור של קרנף?” לא פשוט להתמקד כשלוחצות עליך שתי בנות. קרנפון? חוטמון? גורי שור? בסוף כתבתי: “הגור של הקרנף.”
עם הילדה עם הנמשים החזקנו יחד עד החורף, עד שצבע הפרווה השתנה. הילדה עם הריסים לא הגיעה לקולנוע. נשים תמיד משאירות את הגברים תוהים.
מה שכן, באולימפיאדה בביולוגיה קיבלתי מקום שני ותעודה. אבל את התעודה הביאו רק חודשיים אחרי כןהתברר שבבית הספר מאה שבעים ושתיים היה רק תלמיד אחד עם השם שלי, ילד בכיתה א’, שבכה כששאלו אותו “איך הגעת לאולימפיאדה?” והבטיח שלא יחזור על המעשה. בסוף, איכשהו מצאו אותי.
בסופו של דבר, מהאותה פגישה מדעית הייתי היחיד שידע איך קוראים לגור של קרנף. מדענים עד היום מסתפקים ב”גור של קרנף”. ככה נכנסתי לעולם של המדע הישראלי, נהייתי “אחד משלהם”ואז קלקלתי, כמו שאתם רואים…
