אוי, סבתא הזאת! התחתנה, העליבה את הילדים! בסופי שבוע, אללה כהרגל מגיעה לביקור אצל אמא שלה בת ה-78,…

אוי, הסבתא הזו, התחתנה, והעליבה את הילדים שלה!
בשבתות מגיעה תמרה, כמו תמיד, לבקר את אמא שלה. אמא שלה בת 78, כבר הרבה זמן גרה לבד.
במהלך היומיים מספיקה תמרה לעשות סדר בבית, לכבס את הכביסה ביד. מכונת כביסה אין, וגם מים זורמים – אין; בקיץ, יש גם גינה שצריך לגדל.
“הלוואי שתעברי אליי, יהיה לך קל יותר, אין לך שום מנוחה, מסכנה שלי,” אומרת לה אמא שלה.
“אני עובדת, יש לי בת, יש לי נכדות,” עונה תמרה באנחה.
“ראובן חזר,” סיפרה לה האם. “הוא הוריד את הקרשים מהחלונות של ביתו. חמש שנים הבית עמד בודד אחרי מותה של שולמית. הוא אומר שטייל בעולם, אבל רוצה לסיים כאן את חייו. שאל עלייך, בטח יבוא להיפגש.”
ראובן… הוא היה אהבת ילדותה. היא אהבה אותו, והוא כלל לא שם לב אליה. בכיתה י”ב, תמרה עשתה מהלך נואש היא הטביעה דלי בבאר, ורצה לראובן שיבוא להוציא, אחרת אמא תכעס עליה.
ראובן לקח מוט, יצא לבאר, נאבק חצי שעה עם הקרח, ולבסוף הוציא את הדלי.
“את חושבת שהאמונה תפעל?” הוא צחק.
“במי שיוציא דלי מהבאר, יהיה זה שייעודו,” היתה אמונה בין בנות הכפר.
ראובן צדק. האמונה לא פעלה.
הוא עבר לתל אביב, סיים אוניברסיטה, עבר ממקום למקום, כמעט כל הארץ חצה. התחתן והתגרש… ועכשיו חזר חזרה.
תמרה בסיום התיכון התקבלה ללימודי הנהלת חשבונות בעיר סמוכה לכפר. עד היום היא עובדת כמנהלת חשבונות. התחתנה, היתה לה בת אחת בלבד, רונית. לפני שמונה שנים התאלמנה תמרה.
ראובן הגיע ערב אחד. השתנה, כמובן, הזדקן, שיערו אפור.
“את עדיין יפה,” אמר, וחיבק את תמרה.
“נו באמת, למדת גם לשקר. לשנינו עברו כבר חמישים, הזדקנתי בדיוק כמוך, בדיוק כמו כולם,” קטעה אותו תמרה.
ואחר כך ישבו בסוכה בחצר, שתו מעט ליקר תמרים ביתי לכבוד המפגש, ודיברו ודיברו…
ראובן סיפר שבחייו היו שתי נשים, אבל נפרדו בטוב. אף אחת לא נפגעה. כל אחת קיבלה דירה וכל הרכוש.
יש לו בן בוגר מאשתו הראשונה. הבן עבר עם אמא שלו לגרמניה. אשתו הראשונה היתה ממשפחת יהודים גרמנים שהגיעו לישראל מהאזור הוולגה.
האשה השנייה התאהבה במישהו צעיר יותר, היא הגישה בקשת גירושין. ראובן לא ניסה להחזיק אותה, לא היו להם ילדים.
ראובן כבר בגמלאות בגלל עבודה במפעלים מסוכנים ובצפון. מתכנן להקים צוות של מקומיים ולבנות בתים, דירות, מחסנים ולתקן כל מה שצריך. יש ביקוש, ויש הון התחלתי.
“כל הזמן אני מדבר על עצמי, מה איתך? שמעתי שאת לבד,” לחץ ראובן.
ותמרה פתאום סיפרה לו הכול. כנראה הגיע הרגע, והיתה צריכה להוציא הכל, או שהליקר השפיע עליה.
“אני לא לבד, ראובן. יש לי משפחה גדולה. אבל אני כאילו משרתת שם,” התחילה תמרה.
“הבת שלי לא רצתה ללמוד אחרי התיכון, התחתנה מהר. הביאה את החתן לביתנו. הדירה בתל אביב שלושה חדרים, כולם נכנסו בשלום. נולדה הנכדה, נעה.
וכך קרה שכל העבודות בבית הפכו להיות ‘החובה הקדושה’ שלי. לבת שלי יש דיכאון וילדה קטנה.
בעלי היה אדם זהב, עזר לי, תומך. אף פעם לא התלונן על הבריאות, ויום אחד פשוט לא התעורר. בשבילי זה היה מכה, אבל לא היה לי זמן להתאבל.
אני עבדתי, סחבתי את הבית על הגב. ההוצאות עלו. החתן מרוויח מעט, כל הכסף שלי נכנס לתקציב המשפחתי. קיוויתי שהנכדה תגדל, הבת תשלח אותה לגן ותצא לעבוד, יקל לי, אבל…
כשנעה היתה בת ארבע, נולדה הנכדה השנייה, מיכל.
הגדולה כבר בבית ספר, הקטנה בת חמש, הבת עדיין בבית.
אני בבוקר מכינה ארוחת בוקר לחתן ולילדים, שולחת את נעה לבית הספר, מיכל נשארת עם אמא שלה בבית. עם אמא? היא מתעסקת לבד, רואה טלוויזיה. ילדה שקטה, והבת שלי ישנה עד הצהריים.
אני לוקחת את נעה לבית הספר, הולכת לעבודה. בערב מכינה אוכל ליום הבא, מתעסקת עם הנכדות, מכבסת ומנקה.
ניסיתי לדבר עם הבת, שאני כבר לא צעירה תתחילי לעזור. אין עם מי לדבר, היא ‘עייפה מהילדות’.
החתן מרוצה מה צריך יותר? חמות עובדת, כסף יש, אין לו לחץ. מה גם שיש ירקות מהכפר.
החתן היה עוזר בגינה, אבל אין רכב. הוא רומז שאעזור להם לקנות רכב, יודעים שיש לי חסכונות, אבל אני מפחדת לתת הכל ולהישאר בלי כלום.
אני עייפה. מבינה שאני עצמי אשמה גידלתי בת עצלנית וחסרת מצפון. מבינה, אבל לא יודעת איך לצאת מהמעגל.”
“סיפור לא קל… אל תדאגי, תמרה. נמצא פתרון. בואי נלך, כבר מתבהר,” אמר ראובן ונפרד.
בשבת בערב הוא החזיר אותה ברכבת לתל אביב. תמרה היתה מאושרת מכל המזון שהצליחה להביא מהכפר. ראובן עזר לה להכניס את השקיות והארגזים לדירה.
כשעזב, הבת שאלה: “מאיפה סבתא הדביקה את הזקן הזה?”
תמרה הסבירה שזה חבר מבית הספר, וחזרה לסדר את הירקות.
שבועיים אחרי, הגיע החבר בצהריים והחל להוציא מהבית דברים שתמרה ארזה מראש. הבת והחתן, קמו חצי ישנים.
“מה קורה פה?” שאלו שניהם יחד.
“אני עוזבת, מתחתנת. חוזרת לכפר, אחיה עם ראובן,” ענתה להם תמרה.
“מה קרה לך פתאום? מתחתנת! כלה בלי כתובת! ואוכל הכנת לנו צהריים? הילדים שלך, הנכדות, ירעבו,” התרעמה רונית.
“מעכשיו תטפלי בנות שלך ובבעלך בעצמך. עשר שנים חייתי בשבילכם, עכשיו אני רוצה לחיות לעצמי. תתחילי להתאמץ,” ענתה תמרה.
“בוגדת,” צרחה רונית, “אני אוסרת עלייך לראות את הנכדות.”
“אני לא מתכננת לפגוש אותן בקרוב. יהיו לי הרבה עיסוקים. מה גם, ראיתי אותן הרבה יותר ממך בשנים האחרונות,” ותמרה יצאה.
ברכב, דמעות זלגו.
“הייתי צריכה להודיע מראש שאני עוזבת,” אמרה לראובן.
“אותו דבר היית שומעת, רק ביותר מלים קשות. צריך לקרוע בבת אחת. כל כך התרגלו להישען עלייך, אחרת לא היית יכולה להשתחרר,” ענה ראובן.
תמרה עשתה סדר בבית של ראובן. הוא בנה לה שירותים חמים והתקין מקלחת. נכון צריך להביא מים ולמלא מיכל גדול, והביוב מפונה פעמיים בחודש, אבל זה לא סוף העולם.
תמרה קיבלה עבודה כמנהלת משק בבית הספר בכפר. הסכימה, השכר פחות אבל השקט רב. ראובן עובד עם הצוות שלו בבניית בתים יש עבודה בכל עונה. הם די מאושרים, חיים בהרמוניה.
אחרי חודש, החתן הביא את הבנות לשבת. נעה סיפרה לסבתא שאמא ואבא רבים הרבה. אבא מבשל מרק לבד, לא יודע לעשות כלום אחר. אמא רוצה לעבוד, אבל עדיין לא יודעת איפה.
בשבת, החתן רצה להשאיר את מיכל הקטנה אצל תמרה, אך היא סירבה: “אני עובדת, גם ראובן. הילדים צריכים לחיות עם ההורים. לביקור זה בסדר, אבל תטפלו לבד בילדים. ילדתם אותם לעצמכם, לא לי.”
הבת והחתן נעלבו מאוד, אך שבוע אחר כך שוב הביאו את הנכדות לסבתא.
“אנחנו רק לסוף שבוע,” הסביר החתן, ונשאר גם הוא בבית של תמרה, התגעגע לאוכל שלה.
זו הסיפור.
יש שיגידו שהאם היתה אכזרית לבתה.
יש שיאמרו שזה היה בצדק.
כמה אנשים כל אחד עם הדעה שלו.